חג הפועלים בהיסטוריה

יום הפועלים הבינלאומי, ובשמו הידוע יותר אחד במאי, מצוין ב-1 במאי כביטוי לסולידריות בין ארגוני עובדים וכביטוי למאבק למען תנאי עבודה טובים יותר. יום זה הוא אחד מסמליו המרכזיים של הסוציאליזם.


ההיסטוריה

מקורו של החג בהפגנות שנערכו בקנדה ובארצות הברית בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-19, בדרישה להגביל את יום העבודה ל-8 שעות. כיום הוא מצוין ברוב מדינות העולם באופן כלשהו. בעיקר במדינות מערב אירופה (צרפת, גרמניה ועוד), באמריקה הלטינית (ברזיל, מקסיקו ועוד) ובמדינות סוציאליסטיות וקומוניסטיות (הרפובליקה העממית של סין, קובה, ונצואלה, בוליביה ועוד).

ראשיתו של "האחד במאי" בהפגנה שהתקיימה בעיר טורונטו שבקנדה ב-15 באפריל 1872. את ההפגנה ארגנה פדרציה של איגודי עובדים בטורונטו בדרישה לשחרר ממעצר 24 פועלי דפוס שהנהיגו שביתה במטרה להגביל את יום העבודה ל-9 שעות. כיוון שהתאגדות עובדים ושביתות נחשבו אז בלתי חוקיות, הם נעצרו. הפדרציה של איגודי העובדים בטורונטו (Toronto Trades Assembly) ניצלה את האירוע לארגון הפגנה למען זכויות העובדים והגבלת יום העבודה. ההפגנה נקבעה לחג ההודיה הקנדי (שנחוג אז בתאריך שונה מהמקובל היום בקנדה).

ב-1884, בעקבות המאבק המוצלח בקנדה, קבעה הפדרציה של ארגוני העובדים בארצות הברית (Federation of Organized Trades and Labor Unions ) את 1 במאי 1886 כמעין אולטימטום בדרישה להגביל את יום העבודה ל-8 שעות. כיוון שדרישת איגודי העובדים האמריקניים לא נענתה עד לתאריך שקבעו, הם פתחו בשביתה כללית. ב-4 במאי 1886, בעיר שיקגו הידרדרו ההפגנות שליוו את השביתה למהומות, שבהן נהרגו פועלים מפגינים ושוטרים. מהומות אלה מכונות "מהומות היימרקט". בעקבות ההפגנות, שהסתיימו במותם של כ-60 מפגינים ו-7 שוטרים, הפכה התנועה הסוציאליסטית את הדגל האדום לסמלה הרשמי, לזכר "דם מעמד הפועלים שנשפך".

לזכר אירועים אלה קבעה הוועידה הראשונה של האינטרנציונל השני, שנערכה בפריז ביולי 1889, את האחד במאי כיום הפועלים הבינלאומי. מאז 1890 מצוין היום במדינות רבות. בוועידה השנייה של האינטרנציונל, שנערכה בבריסל ב-1891, התקבלה ההחלטה שביום הפועלים יתארגנו הפגנות בעלות אופי כלכלי בלבד, ואף נקבעה השבתת העבודה לאותו היום, בהתאם לתנאים.

ב-1 במאי 1892 ציינו פועלי האימפריה הרוסית היהודים לראשונה את יום הפועלים, בווילנה.
משטרים בעלי גון סוציאליסטי כזה או אחר אימצו את האחד במאי כיום חג. המפלגה הנאצית בגרמניה, לאחר עלייתה לשלטון בשנות ה-30 של המאה ה-20, קבעה את היום כחג לאומי שנקרא "יום העבודה", אך אסרה על הפגנות של ארגוני שמאל ביום זה, ופירקה את איגודי העובדים שלא היו קשורים למפלגה הנאצית. גם בברית המועצות, לאחר מהפכת אוקטובר, נקבע האחד במאי כיום חג לאומי, ועד מהרה הוא הפך לחג העיקרי של ברית המועצות ושל המדינות שהיו כפופות לה. בשיאה של ברית המועצות, נהגו לציין את החג במשך יומיים רצופים (1 ו-2 במאי), ולקיים בו תהלוכות ענקיות

הכנסייה הקתולית ניסתה ב-1955 להעניק לחג גוון נוצרי, וקבעה את 1 במאי כיום חג נוסף לכבוד יוסף, אביו של ישו. החג נקרא "יום יוסף הקדוש הפועל" (על-פי המסורת הנוצרית, יוסף היה נגר).
התמוטטות הסוציאליזם בברית המועצות ובמדינות מזרח אירופה הביאה לביטול החג ברוסיה ובחלק מהמדינות שהיו נתונות להשפעת ברית המועצות.

כיום
במדינות אחדות בעלות עבר קומוניסטי נותר האחד במאי יום חג, אבל הצעדות והטקסים שהיו נהוגים בו בוטלו. בהונגריה, בצ'כיה ובסלובקיה זהו יום שבתון. ברוסיה נקרא החג כיום "יום האביב והעבודה" והוא מצוין כיום בעיקר על ידי נאמני המפלגה הקומוניסטית. בפולין וברומניה בוטלו צעדות אחד במאי שהיו נהוגות בתקופה הקומוניסטית, אולם הוא נותר יום חג.

במדינות המערב זהו יום שבתון ברוב המדינות, בהן גרמניה, צרפת, איטליה, ספרד, שוודיה ונורווגיה. בפינלנד נחוג ב-1 במאי "ואפו" (Vappu), שהוא חג האביב, העובדים והסטודנטים. ברבות ממדינות המערב, ובהן ישראל, נהוג היה לציין את 1 במאי בצעדות המוניות שארגנו איגודי העובדים. דווקא בארצות הברית, שממנה מקורו, הוא לא מצוין, ובמקומו נקבע "יום העבודה" ליום שני הראשון בחודש ספטמבר. גם בקנדה, ניו זילנד ובאוסטרליה נקבעו בסופו של דבר מועדים אחרים לציון "יום העבודה". בבריטניה נהוג יום חופשה (Bank Holiday) ביום שני הראשון של חודש מאי, אולם הוא אינו מוגדר באופן רשמי כ"יום העבודה". ברוב מדינות אמריקה הלטינית זהו חג רשמי, לדוגמה בברזיל, בארגנטינה, בצ'ילה, בפרו, במקסיקו, בקולומביה, בוונצואלה ובאל סלוודור.

החג בגרסתו הקומוניסטית, מצוין באופן רשמי במדינות כמו הרפובליקה העממית של סין, קובה וקוריאה הצפונית. בסין החג מצוין היום במשך שבוע, והוא החופשה העיקרית בשנה.

בימינו החג ממשיך להיות מצוין על ידי צעדות ועצרות ענק של ארגוני העובדים בסקנדינביה, צרפת, גרמניה, ספרד, איטליה וארצות השפלה. במקביל ארגוני שמאל רדיקליים, ומתנגדי הגלובליזציה, מנצלים את היום לפעולות מחאה חריפות יותר, במיוחד בברלין ובכמה מעריה המרכזיות של גרמניה.

הכי נצפות

אין תוצאה