"ישראל היא פשע נגד השמאל"

אמנון לורד הסוציאליזם לא השאיר אחריו מורשת של צדק חברתי וקידמה; הוא השאיר אחריו נשורת של שנאה אנטישמית ואנטי-ישראלית


אולי יעניין אותך גם

אין תוצאה
"בארץ כמו פלשתינה לא תיתכן תנועה מהפכנית מבלי שתהיה מלווה בפוגרומים". זה היה הקו האסטרטגי של הקומוניסטים לגבי מאורעות תרפ"ט, כפי שהתבטא אחד מראשי הפ.ק.פ באותה עת יוסף ברגר ברזילי. האליטה האינטלקטואלית היהודית שנעקרת משורשיה העממיים, חוברת לאינטלקטואלים בארצות השונות, ואלה דווקא חוברים לעם. לעם שלהם. אלה ואלה עושים אחר כך אידיאליזציה של מעשי האלימות הפורצים מלמטה, וזה כולל גם התפרצויות פוגרומיסטיות אנטישמיות.

בעקבות הפוגרומים של 1881, הופץ כרוז של הארגון הסוציאליסטי המהפכני 'הנארודניה ווליה': "היהודי מקלל אתכם, שותה את דמכם... לא תמיד היה כדבר הזה. בעבר היתה האדמה כולה שייכת למוז'יק, אז לא היו אצילים או יהודים... אבל היום, ברגע שהמוז'יקים מתקוממים לשחרר את עצמם מיד נחלץ הצאר להושיע את היהודים. חיילי רוסיה נקראים, ודמו של המוז'יק, דם נוצרי, זורם..." למותר לציין, שבשורות הנארודניה ווליה היו לא מעט יהודים; הם לא בחלו בהסתה אנטישמית כדי לעורר מרידות עממיות.

מה יש בו בסוציאליזם שגרם לו להותיר מורשת כל רוויית שנאה?

מהפכנות ושנאת יהודים
בז'רגון הקומוניסטי הקלסי קיים הביטוי "אידיוטים שימושיים". אבי הביטוי הוא לנין. אפשר להגדיר את האנטישמיות כ"שנאה שימושית". עובדה. חלק גדול מהתנועות המהפכניות המצליחות ביותר לא היו אנטישמיות ולמיטב ידיעתי לא השתמשו בהסתה נגד יהודים. המהפיכה הקובנית, הסינית, הווייטנאמית. והנה בא איליץ' רמירז, הטרוריסט מספר 1 המכונה קרלוס, ומספר שבתחילת שנות ה-70 הוא גילה את המרכזיות של הנושא הפלשתיני למהפיכה, למהפכנות שלו. קודם הוא היה מהפכן טרוריסט דרום אמריקני רגיל; ואז הוא גילה את הנושא הפלשתיני. לא היתה בו שנאה נרכשת ליהודים או לישראל, הוא התחיל לטפח את השנאה הזאת כעסק שימושי. וצריך להגיד פעם אחת בבירור – אין התמכרות למאבק הפרו פלשתיני בלי שנאה לישראל. כעשר שנים לאחר שהכיר במרכזיות הנושא הפלשתיני למהפיכה העולמית, הוא אף התאסלם. בכך נוסד הזרם המהפכני הקטלני ביותר, האיסלאמו-קומוניזם.

צריך להתעכב על העניין הזה. פרופ' רוברט ויסטריך כותב בספרו 'מדו-ערכיות לבגידה – השמאל, היהודים וישראל', שהשימוש באנטי-ציונות ולמעשה באנטישמיות ככלי במדיניות בינלאומית התחיל ב-1945 על ידי ברית המועצות. קודם היתה האנטי-ציונות חלק מתפיסת עולם תיאורטית, שלילת הלאומיות היהודית, היהודים הם לא עם וכו'. אבל מאז סוף מלחמת העולם השניה מתחיל שימוש שאפשר לקרוא לו אסטרטגיה של אנטי-ציונות.

מה שעוזר לנו להבין את הנושא אלו דווקא המצבים שבהם לאנטישמיות לא היה כל תפקיד. זוהי מעין קבוצת ביקורת: מאו טסה טונג לא קידם את המפיכה הסינית באמצעות אנטישמיות או הסתה נגד יהודים. הוא היה לא פחות אכזרי בירושת המוות של המשטר שלו. אבל בלי הסתה אנטישמית. קסטרו וצ'ה גווארה, למיטב ידיעתי, לא עשו שימוש באנטישמיות כאשר ניהלו את מלחמת הגרילה שלהם וכבשו את הוואנה לפני 56 שנים. הו צ'י מין גם לא. גם השנים 1947-1949 הכוללות בתוכן את מלחמת העצמאות של ישראל מוכיחות שכאשר היה נוח לברית המועצות בהנהגת סטלין להיות ציונית, היא היתה ציונית ויחד איתה הפכו כל הקומוניסטים הטובים בעולם לציונים. כולל מאיר וילנר, שהתבטא בזכות ירושלים כבירת ישראל ונגד בינאומה. הוא היה בכך פטריוטי יותר מאחדים במפא"י, אולי אף יותר מחיים ויצמן.

גם בהפיכות 1968 במערב האנטי-ציונות ובוודאי האנטישמיות לא מורגשות. שני המוטיבים הגדולים של התסיסה המהפכנית האלימה בקרב הסטודנטים משני עברי האוקיינוס הם שוויון זכויות לשחורים, כולל מאבק השחורים על תקן של תנועה לשחרור לאומי. ובאירופה זו ההשראה המתסיסה שבאה מכיוון סין וויאטנאם – מהפיכת התרבות ומלחמת הגרילה נגד האמריקנים.

למרות שאנטי-ציונות היתה קיימת שם, התנועות הללו הסתדרו יפה מאוד בלי אנטי-ישראליות ובלי אנטישמיות.

המסקנה היא, שלא בכל מקרה המהפכנות הרדיקלית מוכרחה להשתמש באנטישמיות ובאנטי-ציונות כדי לשגשג ולנוע. אבל העובדה היא שברגע שברית המועצות ביצעה תפנית אסטרטגית אידיאולוגית נגד מדינת ישראל – יחד איתה כל הרדיקלים השמאליים פונים נגד הציונות וישראל.


מלחמה קרה, האנטישמיות חמה
ההסבר לתפניות האלה זו הדינמיקה של המלחמה הקרה. זו המלחמה הקרה שהחלה מיד לאחר תום מלחמת העולם ה-2. המאבק שמתפתח על השליטה וההשפעה במזרח התיכון, אבל לא פחות מכך – על אירופה, משפיע ישירות על הסכסוך הישראלי ערבי ותורם בעקיפין לחרושת השנאה האנטישמית.

בתחילת שנות ה-50, מרימים הסובייטים את הלפיד שנשמט מידי הגרמנים הנאצים. הדברים ידועים היטב: סידרה של מופעי ראווה אנטישמיים לא רק שמלבים את האש בתוך הגוש הקומוניסטי נגד היהודים; אלא גם יוצרים תפנית אנטי-ציונית ואנטי-ישראלית בקרב התנועות הקומוניסטיות במערב אירופה. אלו משפטי פראג הזכורים, רדיפת הסופרים היהודים ברוסיה ורציחתם, עלילת הרופאים ותכנון משפט ראווה נגדם.

מאז מלחמת אלג'יריה אבל יותר מכך אחרי מלחמת ששת הימים, התברר כי הגורם המתסיס המהפכני, המסכן את היציבות באירופה, אלו הערבים. מבחינת בריה"מ היה גם אלמנט של התגוננות. יש לא מעט סיבות לחשוב, שהניצחון הגדול של ישראל בששת הימים הבהיל אותם; הוא יצר סדק רציני באימפריה שלהם. הוא עורר רגשות לאומיים ותסיסה בקרב יהדות בריה"מ ומזרח אירופה, וגם לא רק בקרב היהודים. ששת הימים נתפסה כמפלה לסובייטים.

ואכן המלחמה היוותה רוח גבית לאביב אמיתי שהתרחש באותו זמן, האביב של פראג. קראו לזה "סוציאליזם בעל פני אנוש". כך גם בפולין. כנגד הסכנה הזאת, היה צורך לערער את היציבות במערב אירופה; וחומר הבעירה היעיל ביותר להחלשת אירופה מאז ומתמיד היא האנטישמיות.

וכאן נכנסת המרכזיות הפלשתינית; זה לא קרה מיד. הנאצריזם קרס ואש"ף בהנהגת יאסר ערפאת החל מ-1967, 1968, ממלא את מקומו. נאצר מזכיר לאירופים יותר מדי את הדיקטטורים הפשיסטים של הדור הקודם, אלא שבמקום מלחמה נגד היהודים הוא רוצה לחסל את ישראל; לא להשליך אותם לתנורים, אלא דווקא למים. לים. אבל אש"ף זה שונה, זה ברוח הווייטקונג, הגרילה הדרום אמריקנית, הפ.ל.ן, הפנתרים השחורים.

הפמיניסטית היהודייה האמריקנית והמאוד פרו-ישראלית, פיליס צ'סלר, המציאה את הביטוי: "ישראל היא פשע נגד השמאל". זאת הנקודה שישראל הפכה לפשע נגד השמאל. וצריך להעיר על "השמאל" הזה. השמאל בעולם ובארץ כמו שאנחנו מכירים אותו היום הוא פוסט-קומוניסטי; לא פוסט-ציוני ולא פוסט-מודרני. אלו הגדרות מטעות. מדובר בשמאל פוסט קומוניסטי. במידה רבה אותם רעיונות, בלי הצד האוטופי. החזון הוא עולם בלי פליטת דו-תחמוצת הפחמן ובלי מדינת ישראל. ההבדל מימי הסובייטים הוא שכל זה נעשה בלי המסגרת הפנימית המפלגתית הנוקשה והכוחנית. \


זה לא קשור ל"שטחים"
רבים חושבים, שהרטוריקה האנטי-ציונית באה כתוצאה מהמאבק "הצודק" נגד ישראל הכובשת. אז הנה, 1956. זה עשור לפני ששת הימים: "באוצר שמות הגנאי הסובייטי משמש 'ריאקציונר ציוני' כינוי למי שתומך בהמשך קיומה של מדינת ישראל כמקלט ליהודים נרדפים וכן כ'מדינה יהודית'". כך כותב הסופר האמריקני הוארד פאסט בסיפרו 'האל העירום' (הוצאת עם עובד, 1957). פאסט היה קומוניסט קנאי שלא שרד מצפונית את נאום כרושצ'וב בוועידה ה-20 ב-1956, ובספר 'האל העירום' הוא הסביר את המשבר שעבר עליו.

הוא התעכב במיוחד על העניין היהודי: "כל תנועה לאומית יכולה להיות ראויה לשבח ולשמש שלב מתקדם בהתפתחותו של עם חוץ מהתנועה הלאומית היהודית. התנועה הלאומית היהודית היא אנטי-מפלגתית, אנטי-סובייטית, אנטי-פרוגרסיבית. הלאומנים האירים הם גיבורים, ואילו הלאומנים היהודים הם 'כלבי הציד של האימפריאליזם'. הלאומנים הערבים הם פטריוטים הנלחמים נגד דיכוי ואילו הלאומנים היהודים הם כלי שרת בידי אילי-הנפט". לא חשוב שבישראל אין בכלל נפט וארצות ערב ספוגות בנפט.

לבסוף, יש מקום לצטט את דברי הנבואה של אליעזר ליבנה מ-1952: "גם לאחר שאחרון הקומוניסטים הרשמיים ייעלם, תרעיל ירושתו הרוחנית של הקומוניזם את חיי בנינו ונכדינו אחרינו; ומי יודע אם לא תקום לתחיה, בצורה מוסווית, בדורות העתיד", כתב ליבנה בכתב העת שערך 'בטרם'. "כל האמצעים כשרים ואף מחויבים בדרך להגשמתו של משטר זה: בלשון הנוסחה הקומוניסטית: התכליתיות המהפכנית היא מצפון התנועה...

"אילולא ניתק כוח הזיכרון של אומתנו בדורות האחרונים, לא היינו ניצבים מול החזיון המחפיר והמדכא שמאות צעירים יהודים הפכו קומוניסטים תמימים ונאמנים. ואם לא נלמד כראוי את השיעור המחריד של העבודה הזרה ששמה קומוניזם-בולשביזם ונחרתנו בליבות בנינו, עשויים אסונות הדור לחזור בימים יבואו... אם לא נדע לתחום את עולמנו הרוחני מעולמו של הקומוניזם לחלוטין וללא סייג, עשויים אנו לאבד מטובי הדור הבא כשם שאיבדנו מטובי דורנו".

הטור הוא עיבוד של הרצאה באוניברסיטת בר-אילן בערב לכבוד פרופ' רוברט ויסטריך וסיפרו 'מדו-ערכיות לבגידה – השמאל, ישראל והיהודים'.

הכי נצפות

אין תוצאה