מה באמת גורם לחרדים להשתלב?

למרות נבואות זעם ותחזיות קודרות על השתלטות דמוגרפית של החרדים והערבים, דו"ח חדש של מכון טאוב מצביע על שינוי מגמה משמעותי. את הגורם המרכזי לשינוי לא תמצאו בין המלצות המכון

מה באמת גורם לחרדים להשתלב?

אולי יעניין אותך גם

אין תוצאה
הדמוגרפיה של החברה הישראלית היא אחד הנושאים החמים והטעונים בשיח הציבורי שלנו, שכן מטבע הדברים השלכותיה על ביטחון, כלכלה ותרבות הן אדירות. בתחילת המילניום נראה היה שהמגזרים הערבי והחרדי, המאופיינים בשיעור השכלה נמוך ובהשתתפות מועטה בשוק העבודה, גדלים בקצב מהיר בהרבה לעומת הציבור הכללי. החשש, המוצדק לחלוטין, היה שמגמה זו תהווה אבן ריחיים על הכלכלה הישראלית ותמנע מהמשק לשגשג.

כך למשל התבטא בנושא נשיא המדינה ראובן ריבלין, שקבע בכנס הרצליה כי "אם אנחנו באמת רוצים להתמודד עם משמעויות 'הסדר הישראלי החדש', הרי שעלינו להישיר אליו מבט אמיץ, ולשאול את עצמנו שאלות נוקבות. האם אנחנו, בני הציבור הציוני, מסוגלים להשלים עם כך ששתי קבוצות משמעותיות, מחצית האוכלוסיה העתידית בישראל – אינן מגדירות את עצמן ככאלה?".

וריבלין אף היה צנוע יחסית בנבואת הזעם שלו. פרופ' דן בן-דוד, שעמד בראש מכון טאוב עד לאחרונה, הביע חשש שמצב החינוך והדמוגרפיה בישראל ישמוט בעתיד את הקרקע תחת המפעל הציוני. לאחר פרסום 'דו"ח מצב המדינה' של מכון טאוב לשנת 2009, אמר בן-דוד את הדברים הבאים בראיון ל'לונדון וקירשנבאום':

- קירשנבאום: "...אתם בעצם אומרים שבעוד 30 שנה, אם הקצב יימשך, רק 14% מילדי ישראל יהיו בחינוך הממלכתי".

- בן דוד: "ו-78% בחינוך החרדי או הערבי".

- קירשנבאום: "מה ניתן לעשות על מנת לשנות את המגמה הזו?"

- בן דוד: "הדבר המרכזי הוא חינוך. אנחנו נותנים את החינוך הפחות טוב בעולם המערבי מבחינת הרמה.. ".


לאחר כל נבואות הזעם שניתנו בראיון, סיכמו לונדון ובן-דוד שהמצב הצפוי אינו בר-קיימא, או במילותיו של לונדון: "אם אתם רוצים להיבהל לקראת יום העצמאות, הנה סיבה טובה. יותר גרוע מהאטום האיראני".

מה באמת גורם לחרדים להשתלב?

אך למרות האפוקליפסה שנצפתה בדו"ח 2009, מסתבר שלפי דו"ח מצב המדינה החדש של המכון שיצא זה עתה, המטאור שטס לעבר ישראל שינה לפתע כיוון. מה כתוב בדו"ח החדש? בשתי מילים: החינוך החרדי והערבי נחלש ומצטמצם, החינוך הכללי מתחזק.

בתמונה המצורפת נראה שהמפנה התרחש ב-2008-2007, ומשם ניכרת מגמה של גידול בזרם הממלכתי וירידה בזרם החרדי ובזרם הערבי. מכיוון שהמדידה היא של ילדי גן, הרי שהשינוי בילודה צריך להיות מתוארך כמה שנים אחורה, כלומר בסביבות 2004-2003.
מה באמת גורם לחרדים להשתלב?
בנקודה זו חשוב להדגיש שני דברים:

ראשית, השינוי בילודה במגזר הערבי, שהשתווה לאחרונה לשיעור הילודה בקרב היהודים, דרמטי הרבה יותר מהשינוי שחווה המגזר החרדי. לפי נתוני הלמ"ס, שיעור הילודה אצל החרדים עדיין גבוה בהרבה מאשר אצל החילונים.

שנית, אין התאמה מוחלטת בין שיעור הילודה ובין מספר הילדים בזרמי החינוך השונים (כפי שהראה כאן אריאל פינקלשטיין), והנתונים הכי עדכניים לגבי שיעור הילודה של החרדים הם מ-2011. הסיבות יכולות להיות מגוונות. ייתכן למשל שמדובר בתופעה של ציבור מסורתי ה"מתגבר" את המוסדות החרדיים בשלבי החינוך המוקדמים, אך לאחר מכן מחזיר את ילדיו לחינוך הכללי. לצד סיבות נוספות.

כך או כך, בתמונת מצב התעסוקה של החרדים והערבים חל מהפך של ממש, ושיעור השתתפותם בשוק העבודה עלה מ-54.8 אחוזים בתחילת 2003 עד ל-68.5 אחוזים בסוף 2015; עלייה של 25%. אמנם הפער לרעה מהמדינות המובילות עודנו גבוה – בעיקר בגלל שיעורי התעסוקה הנמוכים בקרב גברים חרדים ונשים ערביות – אך המגמה היא של שיפור מתמיד ומהיר מהמצופה, המבשר טובות לכלכלת ישראל.

מה מתרחש כאן?
נבואות הזעם של המכון מתאדות להן אם כן משנה לשנה. גם בתחום הדמוגרפי-חינוכי, וגם בתחום התעסוקה.

מה בעצם מתרחש כאן? מה חולל את השינוי הזה? בניגוד למשאלות הלב של אנשי המכון, השינוי לא התחולל הודות להמלצות המדיניות שלהם, אלא להיפך.

באופן כללי, יש שתי גישות מרכזיות בכל הנוגע לאתגרים חברתיים-כלכליים. האחת רואה במדינה את המוסד העיקרי שצריך לקחת אחריות על הבעיה ולהביא לפתרונה; השנייה רואה במדינה לא את הפתרון, אלא את הגורם שיצר את הבעיה מלכתחילה. הפתרון לפי גישה זו יבוא לא בתכניות ממשלתיות גרנדיוזיות ועתירות תקציבים, אלא דווקא בנסיגה של המדינה מהתחום ובהסרת מעורבותה.

הדברים נכונים גם בסוגיא הדמוגרפית. נושא הדגל העיקרי של הגישה הראשונה הוא מכון טאוב, שקורא באופן מתמיד להגדלת תקציבים חברתיים בחינוך, בבריאות וברווחה. לשיטת אנשי המכון, הערבים והחרדים אינם משתתפים מספיק בשוק העבודה בגלל רמת ההשכלה הנמוכה שלהם, שנגרמת בשל התנערות מערכת החינוך מאחריותה על תלמידי שני המגזרים. הפתרון לפי המכון הוא כמובן הגדלת תקציב החינוך, כפיית לימודי ליבה, כפיית גיוס או שירות לאומי, ודחיפה ממשלתית מאסיבית של צעירי שני המגזרים לאקדמיה.

אולם, מדינת ישראל אכן ניסתה ליישם כמה מן ההמלצות המרכזיות של מכון טאוב, אך הללו הביאו להצלחה מוגבלת ביותר. תקציבי החינוך, למשל, אכן גדלו משמעותית בעשור האחרון, אך לא הביאו לתוצאות יוצאות דופן במבחנים בינלאומיים. בוודאי שלא בשני המגזרים הרלוונטיים.

גם בזירה האקדמית מדינת ישראל לא נוחלת הצלחה, על אף השקעה תקציבית גדולה. דו"ח שיצא בשנת 2014 הראה כי הגברים החרדים אינם משתלבים בשוק בהתאם ליעדים שהוצבו עבורם, וכאשר הם כבר פונים ללימודים גבוהים הם עושים זאת בעיקר במכללות ללימודי משפטים – המקצוע המוצף ביותר בארץ. דווקא הנשים החרדיות, ששיעור התעסוקה שלהן גבוה יחסית ומצבן טוב בהרבה, "נענות" לתכניות הממשלתיות ופונות ללימודים אקדמיים.

אם כן, מתברר שהגורם העיקרי לשינויים החיוביים בדמוגרפיה ובתעסוקה של החרדים והערבים אינו הגברת מעורבות המדינה בפתרון הבעיה, למרות שבמכון טאוב יתקשו להודות בכך. ההיפך הוא הנכון: דווקא הצמצום הדרמטי בתשלומי ההעברה שהתחולל כאן בשנים 2004-2003, הוא הוא הגורם המרכזי לשינוי.

כיצד? הקטנת תקציבי הרווחה ותשלומי ההעברה השונים הסירה תמריצים שליליים שמנעו את השתלבות החרדים והערבים בשוק התעסוקה, וסייעה לצמצום הילודה בשני המגזרים. בניגוד לחוות דעתם של אנשי טאוב, לא היה צורך בתכניות גרנדיוזיות של המדינה על מנת לשנות את המגמה, אלא רק בהסרת המכשולים שהמדינה הציבה במו ידיה להשתלבותם של שני המגזרים.

שר האוצר בשנים אלו היה כמובן נתניהו, שהושמץ מאז אינספור פעמים על "מדיניותו האכזרית" כלפי השכבות החלשות. בפרספקטיבה של יותר מעשור ניתן כבר לומר בבטחה שצעדיו של נתניהו הצילו את המשק הישראלי ממשבר כלכלי וחברתי חריף. החרדים והערבים נמצאים כיום במגמת השתלבות, הודות לצעדים שננקטו אי שם ב-2003.

הכי נצפות

אין תוצאה