במעלה המדרון החלקלק

"תקופות אפלות"? "התבהמות"? לא רק שרמתו המוסרית של צה"ל אינה מידרדרת, היא הולכת משתפרת עם הזמן. די להשוואות "מעוררות החלחלה"


יהודה הראל


"תקופות אפלות"
ביום השואה מצא לנכון סגן הרמטכ"ל לציין שהוא מזהה בישראל "תהליכים מעוררי חלחלה כמו באירופה בכלל ובגרמניה בפרט לפני 70, 80 ו-90 שנה".

דבריו של האלוף יאיר גולן הם "מעוררי חלחלה", לא רק בגלל דרגתו ותפקידו ולא רק בגלל העיתוי והמקום בהם נאמרו.

לפני שנים הכינוי "יודו-נאצים" שנאמר על-ידי הפרופסור ישעיהו ליבוביץ' גרם לראש הממשלה יצחק רבין לאיים בהיעדרות מטקס הענקת פרס ישראל באם ליבוביץ יקבל את הפרס, מה שהביא את ליבוביץ לוותר עליו. היום, השוואת ישראל לגרמניה הנאצית הופכת למקובלת יותר ויותר, לא רק באירופה ובאו"ם – אלא גם בישראל. הריסת בניין מכונה "טיהור אתני", מאסר מחבלים מכונה "פתרון סופי", הצעות חוק ואמירות לגיטימיות "מזכירות משטרים אפלים" ומפלגות ואישים מכונים "פאשיסטים". לדברי המבקרים המתונים ישראל עדיין אינה ממש נאצית, אבל בגלל "אכיבוש" היא מידרדרת ב"מדרון החלקלק" למצב שמזכיר "תקופות אפלות".

רק ישראל
רק ישראל "מעוררת חלחלה" ומושוות לגרמניה הנאצית. ארצות-הברית הרגה במלחמה מיותרת שלושה מיליון וויטנאמים, מהם שני מיליון אזרחים, ואיש לא הועמד לדין. חמש מאות תושבי הכפר הוויטנאמי מאי-לאי נטבחו ובתיהם נשרפו, רק נאשם אחד נדון על הרצח ונשלח לשלוש שנות מעצר בית. האמריקנים מקיימים בגוונטאנמו מחנה ריכוז בו מענים ומחזיקים אסירים שנים ללא משפט. הרוסים הרגו באפגניסטן מיליון אזרחים, וביצעו רצח עם בצ'צ'ניה.

לא הרוסים ולא האמריקנים הזכירו לאיש "תקופות אפלות" ו"מעוררות חלחלה". ההגדרות האלה מיועדות רק לישראל.

השתפרות
מלחמת השחרור הייתה מלחמה טוטלית לחיים ולמוות בין שני עמים, דבר שיכול להסביר את ההרג וההרס משני הצדדים.

לאורך השנים, למרות המלחמות שאינן פוסקות, האבדות והאיום הקיומי, ישראל וצה"ל משתפרים והולכים ביחסם לשבויים ולאוכלוסייה לא לוחמת.

בשנים שלאחר מלחמת השחרור התמודדה ישראל עם המסתננים והמחבלים על-ידי "פעולות תגמול" כנגד כפרים אזרחיים, כשבשיאן באוקטובר 1953 פוצצו חיילי ה-101 בפיקוד שרון את בתי הכפר קיבייה על יושביהם, וגרמו ללמעלה משישים הרוגים. בפקודה של פיקוד המרכז נאמר: "ביצוע הרס ופגיעה מכסימלית בנפש". איש לא הועמד לדין, לא הוקמה וועדת חקירה ובן- גוריון אמר בכנסת שהפעולה לא בוצעה על-ידי צה"ל אלא על ידי אזרחים זועמים.

ב-1955 מאיר הר ציון ושלושה חבריו רצחו בסכינים חמישה בדואים כנקמת דם על רציחתה של שושנה, אחותו של מאיר. הרוצחים שוחררו אחרי עשרים ימי מעצר.

ב-30 באוקטובר 1956 במהלך מבצע סיני, לא בתנאי קרב, הרגו הצנחנים 35 שבויים. רפול הסביר בתחקיר שלא היה כוח אדם לשמור על השבויים.

בזמן מבצע סיני התרחש הרצח ההמוני בכפר קאסם (43 גברים, נשים וילדים). האשמים נדונו למספר שנות מאסר, אך עונשם קוצר על-ידי בית המשפט העליון ועל-ידי הנשיא (בן צבי) והרמטכ"ל לסקוב. תוך שלוש שנים שוחררו כולם. האחראי הפיקודי אל"מ שדמי נדון לנזיפה ולקנס של 10 אגורות.

פואד בן אליעזר נאשם שבפיקודו הוצאו להורג 250 שבויים בסיומה של מלחמת ששת הימים.

אילו מקצת המעשים שהתרחשו ברצועת עזה ב-1970 על-ידי אריק שרון, מאיר דגן ושלמה באום היו קורים היום, הם היו מוצאים עצמם בבית הסוהר, הרמטכ"ל היה מודח והממשלה נופלת (באותו הזמן ראש הממשלה הייתה גולדה מאיר, שר הביטחון דיין והרמטכ"ל חיים בר-לב).

זכור הנוהג של "ווידוא הריגה", וזכורה פקודתו של שר הביטחון יצחק רבין לשבור למפגינים את הידיים והרגליים.

ניתן להביא עוד ועוד דוגמאות מ"הימים הטובים ההם". החיילים הוותיקים והעוסקים בהיסטוריה של צה"ל יודעים ומסכימים שהסטנדרטים בצבא נעשים יותר מוסריים וחוקיים משנה לשנה ומדור לדור, עד שהיום הצבא מוגבל ופועל על-פי חוקים, מגבלות ונהלים שאינם קיימים בשום צבא אחר, וטוב שכך. אם קיים "מדרון חלקלק", צה"ל נע בו לאורך הזמן, בעקביות מלמטה למעלה.

החייל שירה במחבל הפצוע יכול, בצדק, לטעון את טענתו של סגן הנשיא ספירו אגניו: "הממזרים שינו את החוקים ולא סיפרו לי".

החלום
עם כל המגבלות המוסריות, מלחמה אינה, בדיוק, אירוע מוסרי. מטרתו של כל צבא, ותכליתם של המכונות והכלים והמשוכללים שברשותו, הם להרוג את האויב. לאנשי הרוח והמוסר משמאל מצב זה הוא בלתי נסבל.

הם חולמים על "מדינת קמפוס" קטנה על החוף, ללא אויבים, בתי סוהר, מחנות מעצר, גדרות, חומות, צבא, שב"כ וחוקרים. הם רוצים לחיות במדינה המתייחסת באהבה והבנה לפליטים הרעבים מאפריקה ולעקורים ממחנות הפליטים במדינות המזרח-התיכון. הם חולמים לחיות במדינה הזוכה לאהבה משכניה ומצד אנשי הרוח באירופה, לשיתוף פעולה בקמפוסים ברחבי העולם ואולי, אפילו לעוד פרס נובל לשלום. כל החלומות האלה יתגשמו מיד ובאורך פלא אם רק נבטל את "אכיבוש".

עד כאן!
חשוב לטפח ולשמור את כללי מוסר המלחמה בצה"ל.

לגיטימי להאמין באפשרות של שתי מדינות ממערב לירדן ובהסכם שלום עם הפלסטינים ברמאללה ובעזה. מותר גם לחלום שכל זה יבוא, מיד עם סיום "אכיבוש".

כל האשליות והחלומות יכולים להתקיים ולפרוח מאחורי הגדרות והחומות, בהגנתו של צבא נחוש וחזק הזוכה לגיבוי ואהבה מהעם ומהמדינה.

מותר לחלום, אך אין הגינות ואין גם כל אמת בהאשמת צה"ל וחייליו ב"התבהמות" וראיית ישראל כמדינה פאשיסטית המזכירה "משטרים אפלים" משנות השלושים והארבעים. עד כאן.

עוד משהו
"הבאתי מגרמניה שלום בזמננו" – נוויל צ'מברלין אחרי חתימת הסכם השלום עם היטלר במינכן, 1938.

"כל מה שעמלתי למענו, כל מה שקיוויתי לו, כל מה שהאמנתי בו כל חיי הציבוריים התרסק לחורבות" – נוויל צ'מברלין בנאום הכרזת המלחמה על גרמניה, 1939.

הכי נצפות

אין תוצאה