סטירת לחי מצלצלת ליועץ המשפטי לממשלה

פסק דין חדש של בית המשפט העליון אמנם הותיר על כנו את המונופול של הרבנות הראשית על הכשרות, אך קבע קביעה דרמטית בזירה אחרת: פירוק המונופול של היועמ"ש על הייצוג והפרשנות לחוק

כבר לא מונופול על החוק? היועמ

שמחה רוטמן
מי שעוקב אחרי ההתנהלות המשפטית במדינת ישראל מבין עד כמה דרמטי היה פסק הדין שניתן אתמול (ב') בבית המשפט העליון. היועץ המשפטי לממשלה, כך נפסק למעשה, אינו כל יכול כפי שהיה רוצה לחשוב, וכפי שהתנהל בעשרים השנים האחרונות. "מקום שכוונת המחוקק ברורה כשמש, ייכבד המבקש לשנות וילך אל המחוקק, ובית המשפט אינו כתובת ראויה להוציא חוק מידי פשוטו", ביקר בחריפות השופט רובינשטיין את פרשנות היועץ משפטי לממשלה.

והרי השתלשלות העניינים. את העתירה נגד הרבנות הראשית לישראל והשר לשירותי דת הגישו שי גיני ויהונתן ודעי, בעלי מסעדות בירושלים החברים במיזם 'השגחה פרטית'. מדובר בבתי עסק שהחליטו להציג עצמם ככשרים גם ללא תעודת השגחה רשמית מטעם הרבנות, מעשה שהוא אסור על-פי חוק. בעתירתם ניסו השניים לתקוף את חוקתיותו של חוק איסור הונאה בכשרות. הם טענו כי קיימת פגיעה בחופש העיסוק, וכי יש לפרש את החוק כ"פרשנות תכליתית ההולמת את ערכי השיטה" – זאת אומרת, באופן שיאשר להם לעקוף את הרבנות.

במהלך המשפט טען היועץ המשפטי לממשלה בפני בית המשפט כי אמנם הסעיף הקיים עומד במבחני החוקתיות, אבל יש לפרש אותו בדרך שונה מהדרך בה פורש עד היום. לשיטתו ניתן לקבוע כי מותר לתלות בעסק תעודה המעידה שבעסק נשמרים דיני הכשרות, ללא שימוש מפורש במונח "כשר", וכאשר מצוין בתעודה שאיננה מטעם הרבנות הראשית.

עמדה זו נוגדת את עמדתה של הרבנות הראשית, שלשיטתה כל הצגה של בית עסק כמוכר אוכל כשר תוביל להטעיית הציבור, ולפגיעה במטרות החוק. מהן המטרות לפי הרבנות? להעניק בידיה ובידיה בלבד את הסמכות לקבוע מה כשר ומה לא. תשובת בית המשפט ליועץ משפטי לממשלה הייתה מהממת.

אחורה פנה
"נכון אתם אנשים כשרים", פתח השופט סולברג את דבריו, "אך לא לזאת הייתה כוונתי". הציטוט, אגב, מר' נחמן מברסלב.

בפסק הדין אימץ בית המשפט דווקא את פרשנותה של הרבנות הראשית, והעביר ביקורת קשה על פרשנותו של היועץ המשפטי לממשלה. "פרשנות חוק אסור שתהא מתחכמת" כתב השופט רובינשטיין. הוא הסביר כי אמנם יש מקרים שקיימת עמימות בלשון החוק ויש מקום לפרשנות, אולם "אין להלום כי כוונה ברורה של המחוקק תיעשה פלסתר, על-ידי השמטת מילת מפתח באופן שירוקן את ההסדר אשר קבע המחוקק מתוכנו". לבסוף דחה בית המשפט העליון את העתירה וקבע כי אין להציג בית עסק ככשר, גם כשמשתמשים בביטויים מקבילים כמו "תעודת השגחה" וכדו'.

בעמדה זו העניקו שופטי הרוב משקל מכובד להיסטוריה של החוק, ונקטו בשיטת פרשנות קלאסית: כאשר דבריו של המחוקק ברורים, יש להתייחס אליהם כפשוטם. על כך יש לברך, ולקוות שמדובר בפסק דין המשקף מגמה של בית המשפט לחזור לאיפוק שיפוטי, ולמתן כבוד למחוקק ולכוונתו. אך אחר כל השבחים, זו אינה הסיבה היחידה שבגינה מדובר בפסק הדין החשוב ביותר שניתן בשנים האחרונות.

עוצמתו וחשיבותו של פסק הדין נובעות בראש ובראשונה מהיותו כתב אישום חריף נגד היועץ המשפטי לממשלה, פרשנותו לחוק והתנהלותו.

העובדה שהרבנות הראשית לא קפצה לדום ואימצה את פרשנותו המשפטית הטרייה הציקה מאוד ליועץ משפטי לממשלה. צריך להבין כי בשנות כהונתו של יהודה ויינשטיין, העיקרון המנחה היה שראוי שהמדינה תדבר בקול אחד בבית המשפט. עם הזמן הפכה גישה זו לעיקרון-על חוקתי: האפיפיור, סליחה, היועץ המשפטי לממשלה לעולם אינו טועה, ואין לאף אחד מזרועות המדינה את הזכות להציג או להחזיק בעמדה שונה.

כך קרה, שבעת הכנת עמדת המדינה בתשובה לבג"ץ, נאלצה הרבנות הראשית להתמודד לא רק עם טענותיהם של העותרים, אלא גם עם התעקשותו של היועץ המשפטי לממשלה להשתמש בעתירה כתירוץ לכפות על הרבנות לאמץ את פרשנותו החדשנית.

ביקורת חריפה; השופט נעם סולברג. צילום: נתי שוחט, פלאש90
הזכות לייצוג חיצוני
הדינמיקה הזו, בה תחת כובעו כמייצג המדינה, מעניק היועץ המשפטי לממשלה בכורה לגישותיו ולעמדותיו על-פני גישותיהם ועמדותיהם של המשרדים או השרים הנוגעים בדבר, היא בעיה ארוכת שנים. היא אף קיבלה גיבוי מבית המשפט העליון לפני כעשרים שנה, כאשר ראש הממשלה דאז יצחק רבין סירב לפטר את השרים דרעי ופנחסי. בתגובה, היועץ המשפטי לממשלה דאז סירב להגן על עמדתו ולהתיר לו ייצוג חיצוני.

במקרה שלנו למד בית המשפט על עמדתה החולקת של הרבנות, ועל סירובו של היועץ המשפטי לממשלה להתיר לרבנות ייצוג חיצוני, רק מהעיתונות. לאחר מכן ביקשו השופטים מעו"ד הראל גולדברג, היועץ המשפטי של הרבנות, לטעון בפניהם ולהציג את עמדת הרבנות. אמנם פתרון חלקי ולא מספק למגבלת הייצוג החיצוני האבסורדית, אולם במבחן התוצאה עו"ד גולדברג, שבדרך כלל לא עוסק בייצוג בפני בג"ץ, הצליח בתפקידו, ושכנע את בית המשפט בעמדת הרבנות.

את הביקורת על הפרשנות לגופה השמיע רובינשטיין, אולם הביקורת החריפה יותר נוגעת לבחירתו של היועץ המשפטי לממשלה לא להציג את עמדת הרבנות הראשית ולשלול ממנה את זכות הייצוג. השופט סולברג כתב כי "ההתנהלות סביב ייצוג עמדתה של הרבנות הראשית, לא הייתה לרוחנו". הוא מצטט מדו"ח שמגר הקובע כי "במקרים בהם אין המדובר באי-חוקיות ברורה וגלויה, מן הנכון שהיועץ המשפטי יחליט על התרת ייצוגה של הרשות הממלכתית החולקת על דעתו, על-ידי משפטן משירות הציבור או מן המגזר הפרטי, הנכון להציג טעמיה של הרשות הממלכתית בפני בית המשפט", ועל כן "ראוי היה ליועץ המשפטי לממשלה לאפשר את השמעת טענות הרבנות הראשית, ולא לחצוץ בינינו לבינה".

בית המשפט גם דחה את הרעיון של השופט שֹהם בדעת המיעוט, לפיו על בית המשפט לתת עדיפות לעמדתו של היועץ משפטי לממשלה על גופי ממשלה אחרים בהיותו פרשן מוסמך של החוק. הוא קבע כי כשם שאין להעדיף את פרשנותו של היועץ המשפטי לממשלה על-פני פרשנות העותרים, כך אין מקום ליתן את 'משקל הבכורה' לפרשנותו של היועץ המשפטי לממשלה על פני רשות ציבורית אחרת.

אקטיביזם ייעוצי – אפשר גם אחרת
אם ייעשה בה שימוש נכון בעתיד, הרי שמדובר בפסיקה חשובה מאין כמותה. צמצום המונופול הגורף על ייצוג עמדות שונות יקטין את השליטה ללא מצרים של היועץ המשפטי לממשלה בשירות הציבורי – שליטה שלעתים מנוצלת לטובת אינטרסים מוסדיים של הפרקליטות, או לטובת קידום מדיניות הנראית לאנשי היועץ כנכונה יותר. מתן יחס של כבוד לעמדות משפטיות ועקרוניות של גופי ממשל אחרים, הוא צעד קריטי בדרך לממשל יעיל יותר.

גם הקריאה לאפשר גמישות יתר בייצוג חיצוני וגם הנכונות לדון בעמדות הרשויות בלב פתוח ובנפש חפצה, מבלי להעדיף א-פריורי את עמדת היועץ, יכולות לתרום לצמצום האקטיביזם הייעוצי שאפיין את תקופתו של ויינשטיין, האפיפיור שלעולם אינו טועה. יש לקוות שהיועץ החדש, עו"ד אביחי מנדלבליט, יקרא את פסק הדין ויפנים את המסר החשוב העולה ממנו.

הכי נצפות

אין תוצאה