דירה קטנה, שקר גדול

מערכת פרספקטיבה כתבה שפורסמה בסוכנות הידיעות הגדולה בעולם, AP, האשימה את ישראל בנישול גזעני שיטתי של ערבים מרכושם. צלילה אל הפרטים מעלה סיפור מרתק על ההיסטוריה רבת התהפוכות של דירה אחת קטנה בירושלים העתיקה


כך הסבירה הפלסטינית נורה סוב לבן לסוכנות הידיעות אי.פי (Associated Press), את החלטת בית המשפט לפנות אותה ואת משפחתה מדירה קטנה בעיר העתיקה בירושלים, בה לטענתה, מתגוררת המשפחה מזה עשרות בשנים. המקרה של משפחת סוב לבן מוצג בכתבה שפרסמה סוכנות הידיעות, ("המקרה של הפינוי הפלסטיני, המאיר על התרחבות המתנחלים בירושלים") כהמחשה לתופעה רחבה של פינוי כוחני של פלסטינים מבתיהם ונישולם, בחסות החוק הישראלי המפלה.
סוכנות הידיעות העדיפה לקבל את עדותה של סוב לבן כמות שהיא, ולא טרחה לבדוק ולאמת אותה. עשינו זאת במקומה וגילינו סיפור מרתק:
במוקד הסיפור דירה וחנות קטנה בעיר העתיקה בירושלים. אין מחלוקת שלפני מלחמת העצמאות היה הנכס בעלות הקדש יהודי, אך משכבשה ממלכת ירדן את העיר העתיקה, היא תפסה את הבעלות על הנכס, כשם שתפסה את הבעלות על נכסים יהודיים כבושים אחרים. בשנת 1966 שכרה משפחת סוב לבן את הנכס מידי ממשלת ירדן, והמשיכה להתגורר בדירה גם לאחר שחרור העיר במלחמת ששת הימים. בעקבות המלחמה הועברה הבעלות על הדירה פעם נוספת, הפעם לידי האפוטרופוס הכללי הישראלי, שהחזיק בה עד שהוחזרה להקדש הישראלי המקורי בשנת 2010.
משפחת סוב לבן זכתה במעמד "דיירים מוגנים", סטטוס המקנה לשוכרים זכויות מיוחדות, המשמעותית שבהן היא שלא ניתן לפנותם מהנכסים המושכרים, אלא בשל עילות מועטות שנקבעו בחוק ופסיקה. אחת מאותן עילות, היא אם השוכר נוטש את הדירה, ואינו מתכוון לחזור אליה, והיא הרלוונטית למקרה זה.
בין השנים 1984 ו 2001, לא התגוררה משפחת סוב לבן בדירה, בשל שיפוצים ובעיות אחרות, וזאת מבלי לפגוע במעמדם כ"דיירים מוגנים". בשנת 2001 הסתיימו השיפוצים, ולפי הכתבה שפורסמה ב AP, המשפחה "חזרה להתגורר בדירה". מדוע אם כך קבע בית המשפט הישראלי כי על המשפחה לפנות את הדירה בה היא מתגוררת כבר שני דורות? לטענת המשפחה, המובאת בכתבה, פעל ההקדש הישראלי לפנותם בשנת 2014, בכדי להשכירה לישראלים, זאת כחלק ממגמה רחבה יותר של העברת ישראלים יהודים למזרח העיר.
זהו שקר. קביעת בית המשפט (ובערעור), מעלה שהמשפחה נטשה את הדירה, ולמעשה חדלה להתגורר בה גם לאחר שנת 2001, כאשר נגמרו השיפוצים. מניין לבית המשפט? הנה חלק מהנתונים שהביאו את בית המשפט למסקנתו:
השכנה (היהודייה) שהתגוררה בדירה הסמוכה במשך 19 שנים, העידה שהיא ומשפחתה היו הדיירים הקבועים היחידים בבניין, משפחת סוב לבן לא הזמינה לבית המשפט אף עד שיעיד שגרה בנכס (וזאת למרות טענות שלהם ליחסי חברות עם שכנים), במשך שנים (ועד להגשת הבקשה לפינוי) היתה דלת החנות (חלק מהנכס) שבורה ופתוחה לרווחה וילדי השכונה נהגו לשחק בחנות עמוסת הגרוטאות, צריכת החשמל והמים בדירה היתה אפסית או קרוב לכך, גם לאחר שנת 2001, והסברי המשפחה לצריכה הנמוכה היו סותרים ולא משכנעים. (למשל טענת האם לפיה "אני בדרך כלל לא שוטפת ולא משתמשת בכל כך הרבה מים, כל הבית שלי מלא שטיחים. בתקופה זו הילדים שלי לא היו אצלי.", או טענת האב לפיה "היתה תקלה באינסטלציה ובמונה המים ועל כן ביקשתי מחבר שלי שיבוא ויעשה לי חיבור משכנים", חוקר פרטי מצא שהשכנים ברחוב לא הכירו את המשפחה, קו טלפון הותקן רק לאחר 2010, נאספו עדויות רבות לפיהן המשפחה מתגוררת בבית אחר בירושלים מזה כשלושים שנה (ושם השכנים כן הכירו אותם), ועוד ועוד.
בית המשפט אף הוסיף וקבע, כי רק לאחר שהנכס הוחזר להקדש, החלה המשפחה לבצע פעולות בכדי "לבסס טענה בדבר מגוריה בדירה", כגון התקנת קו טלפון, והשארת אורות דולקים בבית.
למרות כל זאת, בכתבה של סוכנות הידיעות AP, לא זכתה השאלה המרכזית בתיק – האם הוסיפה המשפחה להתגורר בדירה כדי לשמור על זכויות הדיירים המוגנים שלה, ולו לאזכור קלוש או מרומז. תחת זאת צוירה ישראל כמי שמפנה משפחה שגרה בדירה עשרות שנים, בנימוק גזעני.
רק בעקבות פניית CAMERA – עמותת האם של 'פספקטיבה' – הוסיפו עורכי AP לכתבה משפטים אחדים הסוקרים את הטענה לפיה בפועל מדובר בדירה נטושה, שהמשפחה רק מעמידה פנים כמתגוררת בה.
בעקבות הכתבה ב AP, זוכה המקרה להד אוהד בחו"ל והמשפחה אף זוכה לתמיכת דיפלומטים זרים. כנגד המגמה הזו, ובעקבות חשיפת CAMERA, מעורר הד נגדי. מכאן חשיבות העמדת הסיפור על עובדותיו: דירה של יהודים הועברה לשליטת ירדן בעקבות כיבוש השטח במלחמת השחרור, הושכרה לדיירים, הוחזרה לידי ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים, שהותירה את הדיירים בנכס במעמד מוגן, שבית המשפט קבע שהופר, מה שהשיב את הדירה לבעליה – ההקדש הישראלי. בניגוד לטענה בכתבה, דבר לא נגנב. לא בתים, לא עצים וגם לא אבנים

הכי נצפות

אין תוצאה