קראו את הפתיחה מתוך המותחן "הנערה בקרח"

המותחן רב המכר של הסופר רוברט ברינדזה מגיע לישראל ואיתו הבלשית המבריקה אריקה פוסטר, המנסה לפתור את תעלומת הירצחה של נערת זוהר יפהפייה באגם פארק בדרום לונדון, אך ככל שהיא מתקרבת אל האמת, הרוצח הולך וסוגר עליה. קראו את פתיחת הספר

קראו את הפתיחה מתוך המותחן

פרולוג

המדרכה נצצה באור הירח כשאַנדרֵיאָה בְּרָאוֹן מיהרה במעלה הרחוב הראשי השומם.
עקביה הגבוהים נקשו חרישית בקצב בלתי אחיד שהעיד על כמויות הוודקה ששתתה. רגליה החשופות חשו את מדקרות הקור של חודש ינואר. חג המולד וראש השנה כבר באו וחלפו, והותירו חלל צונן וסטרילי. חלונות ראווה הבזיקו על פניה ורחצו באפלה שהופרה רק על ידי חנות עלובה לממכר אלכוהול, תחת פנס רחוב מהבהב. גבר הודי ישב בפנים, רכון אל מסך המחשב הנייד שלו, אך לא הבחין בה כשהמשיכה בדרכה.

הזעם בער באנדריאה. היא הייתה כה נחושה להותיר את הפאב מאחוריה, עד שהחלה לתהות לאן מועדות פניה רק לאחר שהחנות נותרה מאחור והתחלפה בשורת בתי מידות מרוחקים מהמדרכה. שלד של ענפי עץ בוקיצה נמתח אל-על ונעלם אל תוך השמים נטולי הכוכבים.

היא נעצרה ונשענה על קיר כדי להסדיר את נשימתה. הדם שצף בעורקיה, והאוויר המקפיא צרב כששאפה אותו פנימה. כשהביטה לאחור, הבחינה שגמאה מרחק רב למדי והגיעה אל מחצית הדרך במעלה הגבעה. הדרך השתרעה מאחוריה, רצועת קרמל רוחצת באור כתום מתכתי, ובתחתיתה תחנת הרכבת ספונה בחשכה. הדממה והצינה העיקו עליה. התנועה היחידה שנראתה הייתה הבל פיה שהִכה באוויר הקפוא.

היא תחבה את תיק הערב הוורוד שלה תחת זרועה, ומשנחה דעתה שאין איש בסביבה, הרימה את קִדמת שמלתה הזעירה ושלפה מתחתוניה את האייפון שלה. אבני הסברובסקי שעל כיסוי הטלפון נצצו קלושות באורם הכתום של פנסי הרחוב. הצג הורה שאין קליטה סלולרית. היא קיללה, תחבה אותו בחזרה אל התחתונים ופתחה את רוכסן תיק הערב הוורוד הקטן. בתוכו התערסל אייפון נוסף, ישן. גם לו היה כיסוי סברובסקי נוצץ, אבל כמה מהאבנים שלו חסרו. גם הוא לא הראה כל סימן לקליטה.

החרדה טיפסה במעלה חזהּ של אנדריאה כשהביטה סביבה. הבתים, המרוחקים מהרחוב, היו מוסתרים מאחורי שערי ברזל וגדרות צמחייה. אילו יכלה להגיע אל ראש הגבעה, ייתכן שהקליטה הייתה חוזרת. ואז, היא חשבה, פאק, היא תוכל פשוט להתקשר לנהג של אבא שלה. היא ניסתה לחשוב איך להסביר את הימצאותה מדרום לנהר, רכסה היטב את ז'קט העור הקטן שלה, שילבה את זרועותיה על חזהּ ושבה לטפס במעלה הגבעה כשהאייפון הישן עדיין אחוז בידה כקמע.

מנוע מכונית רעם מאחוריה, והיא הפנתה את ראשה לאחור. היא מצמצה נוכח פנסי החזית של הרכב והרגישה חשופה עוד יותר כשהאורות חלפו על פני רגליה העירומות. תקוותה שמדובר במונית התפוגגה כשראתה שגג הרכב נמוך ושאין עליו שלט "פנוי". היא הסבה את פניה והמשיכה ללכת.

רעש המנוע גבר והאורות נחו עליה, מטילים אור זרקור גדול על המדרכה שלפניה. שניות ספורות חלפו, אך הפנסים עדיין האירו אותה. היא כמעט חשה את חומם על גופה. היא הביטה לאחור. המכונית האטה והזדחלה כמה צעדים מאחוריה.

זעם שטף אותה כשהבינה למי שייכת המכונית. שׂערה הארוך התנפנף בחדות כשפנתה להמשיך ללכת. המכונית האיצה מעט ונסעה במקביל אליה. חלונותיה היו כהים. מוזיקה רועשת נשמעה מתוכה, דגדגה את גרונה ועקצצה באוזניה. היא עצרה בפתאומיות. המכונית נעצרה שניות ספורות לאחר מכן, ואז החלה לנסוע לאחור, עד שחלון מושב הנהג היה ממש לצדה. המוזיקה דממה, המנוע נהם.

אנדריאה רכנה והביטה אל תוך זגוגית החלון הכהה, אבל רק פניה שלה השתקפו אליה. היא ניסתה את הדלת, אך זו הייתה נעולה, חבטה בחלון בתיק הוורוד וניסתה שוב את ידית הדלת. "אני לא משחקת משחקים! התכוונתי למה שאמרתי שם!" היא צעקה. "או שתפתח את הדלת, או...או..."

המכונית לא נעה. המנוע הוסיף לנהום.

היה נדמה שאמר – או מה?

אנדריאה תחבה את התיק תחת זרועה, זקרה את אצבעה האמצעית מול חלון המכונית והמשיכה בדרכה אל ראש הגבעה. עץ עצום ממדים ניצב בקצה המדרכה, והיא נעמדה כשהגזע חוצץ בינה לאורות המכונית, וניסתה שוב את הטלפון. היא הרימה אותו מעל לראשה בתקווה לקליטה.

השמים היו נטולי כוכבים, והענן החום-כתום נראה כה נמוך, עד שזרועה המושטת הייתה עשויה לגעת בו. המכונית התקדמה לאִטה ובלמה לצד העץ. פחד החל לחלחל במורד עמוד השדרהשל אנדריאה. היא נותרה לצד העץ והביטה סביבה. גדר חיה תחמה את המדרכות משני צִדי הכביש, שנמתח מעלה אל תוך שממה פרוורית. היא הבחינה במשהו ממול; סמטה בין שני בתים. היא הצליחה לקרוא את הכתוב בשלט הקטן: "דָאלִיץ: 1.25 ק"מ".

"תפוס אותי, נראה אותך," היא מלמלה, ואז נשמה עמוק וניסתה לחצות את הכביש בריצה – אך כף רגלה נלכדה בשורש העץ שבלט מתוך המדרכה. הכאב הִכה בקרסולה שקרס תחתיה. אנדריאה איבדה את שיווי משקלה, התיק והטלפון התעופפו כשירכה חבטה בפינת העיקול, והיא עצמה נפלה אל הכביש, ראשה מכה באספלט בצליל חבטה חלול. היא שכבה מטושטשת באור פנסי החזית של המכונית.

הם כבו והותירו אותה באפלה.

היא שמעה את הדלת נפתחת וניסתה להתרומם, אבל הכביש תחתיה רעד והסתחרר סביבה. היא ראתה רגליים. מכנסי ג'ינס כחולים... זוג נעלי ספורט יקרות היטשטשו והפכו לארבע. היא הושיטה את זרועה בציפייה לדמות מוּכרת שתסייע לה לקום. תחת זאת, בתנועה מהירה חסמה כף יד בכפפת עור את אפה ופיה. היד השנייה נכרכה סביב זרועותיה והצמידה אותן אל גופה. מגע כפפת העור על עורה שלה היה חמים ורך, אך הכוח והעוצמה של היד שבתוך הכפפה הממו אותה. היא הוקמה על רגליה, נגררה במהירות אל הדלת האחורית והושלכה פנימה, נוחתת לאורך המושב האחורי. הקור נותר מאחוריה כשהדלת נטרקה.

אנדריאה שכבה המומה מבלי להבין מה בדיוק קרה זה עתה. המכונית הזדעזעה כשהדמות התיישבה במושב הנוסע הקדמי וסגרה את הדלת. תא הכפפות נפתח, ואנדריאה שמעה קול קרקוש ושוב טריקה. מערכת הנעילה המרכזית השמיעה צליל נקישה. המכונית שוב נרעדה כשהדמות נדחקה ברווח שבין המושבים הקדמיים והתיישבה בכוח על גבה של אנדריאה, דוחקת את האוויר מריאותיה.
כעבור שניות נכרכה רצועת פלסטיק צרה סביב מפרקי ידיה, והדמות קשרה אותם בחוזקה מאחורי גבה, כשהרצועה חותכת בבשרה. הדמות נעה במורד גופה, זריזה וגמישה. ירכיים שריריות לחצו עתה על מפרקי ידיה האזוקים. הכאב בקרסולה הנקוע התעצם כשרצועת סרט דביק עבה נכרכה סביב רגליה והצמידה את קרסוליה. ניחוח חריף של מטהר אוויר בריח אורנים מעורב בריח נחושת מעקצץ הלם בה. היא הרגישה שאפה מדמם.

"מה אתה חושב שאתה עושה," היא אמרה. "אני אצרח, אתה יודע כמה חזק אני יכולה לצרוח."

אך הדמות שבה להתנועע, ברכיים נלחצו כעת אל גבה ודחקו את האוויר מגופה. צל נע בזווית עינה, וחפץ קשה וכבד נחת על עורפה. כאב חדש התפשט בה וכוכבים ריצדו מול עיניה. הזרוע התרוממה ונחתה שוב בכוח. העולם חשך.

הכביש נותר שומם ודומם כשפתיתי השלג הראשונים החלו לרדת ורפרפו בעצלות עד שנחתו ברכות על הקרקע. המכונית המצוחצחת, על חלונותיה המואפלים, החליקה אל תוך הלילה בדממה כמעט מוחלטת.

"הנערה בקרח" / רוברט ברינדזה. מאנגלית: דפנה ברעם. הוצאת רימונים, 382 עמודים

קראו את הפתיחה מתוך המותחן