"רוכבי הדלי" משייט בין מציאות בנויה היטב לבין הזיה פנטסטית

סוגה משלו: הסופר אודי טאוב נותר נאמן לעצמו ומשייט בין מציאות להזיה, הפעם בחברת צעיר המבלה חופשה בבית סבו, שצלילות דעתו מתעתעת


אולי יעניין אותך גם

אין תוצאה
אין תוצאה
לפני שנים רבות ממספרן הקלנדרי נכחתי בקורס לכתיבה יוצרת, שאותו הנחו סופרים שנאלצו להשלים הכנסה. כתיבתי הספרותית לא צמחה בעקבות הקורס (ולא באשמת המורים), אך חושי התחדדו לזהות סופר אחד בקרב עשרות הפנסיונריות שבאו לכתוב את תולדות חייהן. הכותב האמיתי שהפציע אז מבין המון האוחזות בעט, היה אודי טאוב (יליד 1962), צעיר שחיוכו מהוסס וכיפה לראשו. הוא הציג טקסטים קצרים יוצאי דופן בכל מובן. הייתה בהם מציאות מעוצבת על כל ממדיה, מהודקת בסגנון פשוט אך ייחודי (האיש הוא גם צייר מחונן, ראו עטיפת הספר), והייתה בהם פנטזיה מתעתעת, פריצה אל עולמות אחרים, רחוקים וגבוהים, ועם זאת אישיים כחלום ליל אמש של אומן. אי אפשר היה להשוות את סיפוריו, שצמחו מאוחר יותר לרומן "יודאיקה", לשום טקסט אחר, קדום יותר או בן–זמנו.

הסופר טאוב נותר נאמן לעצמו בלי לנטות אל הפופולרי. הוא עדיין ידוע רק לקוראים מעטים. גם "רוכבי הדלי" יזוהה במובהק כרומן שטביעות אצבעותיו משוקעות בו. הוא מוסיף לשייט בין מציאות בנויה היטב לבין הזיה פנטסטית, כמעט סובייקטיבית מדי. אין לבקש יתר נגישות לחלקי החלום המרחף שבספר, הם הינם איברים מאיבריו של גוף גדול, מרובה חלקים, שהחיבורים ביניהם נעלמים לעתים, ובכל זאת, הרי מדובר באחד השלם. טאוב מרבה לדבר כאן על חלקיו הפזורים של השלם המבקש את אחדותו. הספר מדגים היטב את החיפוש הסיזיפי אחר הנהירוּת שיוצרים חיבורים, גם בין ניגודים. בין סב לנכדו ובין בן לאב, ובין חלקיה השונים של המשפחה, בין חילוניות לדתיות, בין שבת לחול, בין שואה לתקומה, בין עובדה לבדיה, בין עבר להווה, בין גרמניה של אז לגרמניה של עכשיו, בין החזון למציאות.

הספר כולו עוסק בריבוי פנים, לאו דווקא בין חלקים הופכיים, סימטריים, ולכן, לעתים מתפשט ערפל על הסיפור. זהו ערפל מכוון, והקורא הבוטח דואה עם הטקסט בין משביו, סופג בהנאה גם אותם, ומצפה בסבלנות להתפזרותם. כך הופכת הקריאה לפילוס דרך על פני אתגרי קריאה שאינם מתרפסים בפני קורא אנונימי. טאוב, טהור כתמיד, מרוכז לחלוטין, מתמקד בעולמות המרתקים אותו, והוא משלם על כך בריחוק מטבלאות המכירה. הקורא רשאי להיכנס בעקבותיו בשערים שאין בהם כפייה, או חנופה, גם לא התנשאות. הרומן הזה, ככל כתבי טאוב, מפגין ענוות כתיבה. צניעות הכותב מפני נושאי כתיבתו.

בחור צעיר מגיע אל בית סבו, לכאורה כדי לבלות ימי חופשה במחיצתו, ולמעשה כדי לבדוק את מידת צלילות דעתו של הסב. שהות השניים בצוותא מאפשרת לסיפור לחשוף פרקי עבר שמח וטרגי בחיי הסב, שמוצאו בפולין. גם עולמו של הצעיר, מוזיקאי בלהקה של בחורים דתיים, נחשף בתוך ימים נעדרי גבולות. אל הדפים עולה שיט עוועים בסירה, קטעי מחזה שכתב הסב לתיאטרון בובות שהקים בפרנקפורט במקביל לעליית הנאצים לשלטון. עולים גם דיאלוגים פילוסופיים בין השניים, תיאורים של דמויות עץ שיצר הסב, קרעי חלומות, מכתב מנכדה עלומה, ושפע גילויי אהבה. הצעיר גדוש אהבה גדולה שמלאותה משפיעה על הקורא. הוא מבחין ונהנה מפרטים קטנים בעולם החול, הוא אוהב את השבת ומזמוריה, הוא אוהב את סבו ואביו ואחותו ואמו ואת ניצה. הוא אוהב את הגמרא. הוא אוהב מוזיקה ואת שייקספיר במקור.

טאוב מקדיש את הספר "ל–א.נ. ז"ל - אביר הספרות ב"ד היגון". ההקדשה לאמנון נבות נראית טבעית בפתח הרומן הזה, המסתיים בפרק פנטסטי לחלוטין. גיבורו הוא החתול המלווה את הסיפור ברקע. גם בלי לפצח את כל כתבי החידה המוטמנים ברומן, בסיומה של הקריאה נצברת נחת העולה מהיכרות עם דבר ספרות שלם בדרכו הייחודית.

שירת יתומים

"אין פרחים שחורים" הוא מחזור שירה שכתב המשורר ט. כרמי (כרמי טשרני, 1925–1994) בעת ולאחר שהתנדב לטפל ביתומי שואה בצרפת. כרמי, יליד ניו יורק, שהה עם הילדים ב–1945, והמחזור התפרסם לראשונה ב–1953 (מחברות לספרות) בליווי חיתוכי עץ של האומנית שושנה הימן, אשת המשורר. ההוצאה המחודשת של המחזור (דביר, 109 עמ') כוללת את חיתוכי העץ ומלווה בהערות ובאחרית דבר של רחל סטפק. כרמי זיכך עד דק את המצבים הרגשיים בפואטיקה עוצמתית. "המרחק האסתטי שנקט (...) ובחירתו שלא לגעת במישרין ב'פלנטה האחרת' העניקו ליצירה נופך על–זמני ואוניברסלי של עיסוק במצוקות האדם", כותבת סטפק. הקובץ כולו הוקדש למנהלת בית המחסה אדית הירש, ילידת ברלין, שהתחבאה בצרפת במהלך השואה ובעלה נספה במיידנק. בספר היא מופיעה בשם "לא–אִמי". קטע מהשיר השני ב"שירו של ז'קו": "לא–אִמי,/ גם דמי צלול למגע–רוחות–אָמיר,/ וחש אני את כל גופך בסתר–החלון/ ועוצמת הקשב בך תפעם./ את לא תאמרי דבר./ אף אם אצעק:/ - אני קופץ!/ מחרישה, תמתיני./ אך את יודעת כי אשמע קִשְבֵּךְ,/ כי הנושם עם חוֹד–אמיר/ נושם גם עם חזך.// עתה כולכם,/ כולכם דוברים אלי,/ נושאים אלי נשימתכם./ אין אוטם אוזניו בפני שירִי/ ואין עוצם עיניו מראות בצלקתי -/ על אמיר הנע וָנע לרוח השֶוְרוֹז//".
הוראות הכנה

קולום מק'קאן, סופר אירי ("יסתובב לו העולם הגדול" ו"לחצות אוקיינוס") ומרצה ניו יורקי, שלח לעולם הצמא קובץ מחשבות על מלאכת הכתיבה. כל כותב חווה בבדידותו את ההכרה הצורבת שאף מורה לא יוכל לכתוב במקומו, ועם זאת, נחמד להתרענן ב"עשה ואל תעשה" של מק'קאן, יליד 1965. במדורים הבאים יובאו ציטוטים מהספר המתייחס לעצמו בקלילות–לכאורה. אם נסכים שמדובר ביצירה מהורהרת, שאינה תורה קדושה, ההנאה תגדל. "אין כללים. ואם יש כללים, הם קיימים כדי שיָפֵרו אותם". ("מכתבים אל סופר צעיר", מאנגלית: עדית שורר, עם עובד, 115 עמ')

הכי נצפות

אין תוצאה

פופולרי בקהילה

אין תוצאה