האנטישמיות של הסרט "לאבינג" מצילה אותו מגורל מנומנם

"לאבינג", המבוסס על סיפורו האמיתי של זוג מעורב בדרום ארה"ב בשנות ה-50, כולל עורכי דין שהם קריקטורות יהודיות צורמות. אבל דווקא סלידת הגיבור מהם מציגה את המציאות באופן האמין ביותר

האנטישמיות של הסרט

על פניו, הסרט "לאבינג" של ג'ף ניקולס הוא "הסרט הנכון" על גזענות. הוא מתבסס על סיפור חזק — סיפורם של מילדרד וריצ'רד לאבינג, זוג מעורב מווירגיניה שנישא בסוף שנות ה-50 (היא שחורה, הוא לבן). חוקי הדרום הגזעניים גזרו עליהם גלות מביתם בעקבות נישואיהם, עד שביהמ"ש העליון הכחיד בעקבות עתירתם את האיסור המתועב על נישואים בין-גזעיים בטענה כי הוא מנוגד לחוקת ארה"ב. גם משחקים בו שחקנים מצוינים בעלי נוכחות קולנועית מושלמת — ג'ואל אדגרטון בהופעה שכולה גבריות מפעימה, ורות' נגה שכל קלוז אפ שלה הוא יהלום בארגז הכלים של הבימאי והעורך — והוא אף ניחן בבימוי אלגנטי וליריות עדינה, שמצייתים מצד אחד לתו התקן האיכותי (איטיות מידתית, משחקי תאורה, מעברים אינטילגנטיים וכו') אך שומרים מאידך על דופק פופולרי באמצעות גלישות עדינות לקיטש לגיטימי.

כל אלה מרכיבים סרט אפקטיבי ו"טוב" במונחים בינאריים, מה שאולי היה מזכה אותו בהמלצת צפייה למי שערביו פעורים לרווחה או מי שנפלו עליו כמה ימי מחלה, אך ללא צורך מיוחד להתייחס אליו. ואולם, בתוך הבסדריות הסטרילית הזאת מתרוצץ איזה ג'וק מכוער וחתרני שמושך את תשומת הלב. ליתר דיוק שניים: עורכי הדין מהאגודה לזכויות האזרח, כהן והירשקופף, שנחלצים לעזרת בני הזוג ומביאים את המקרה שלהם כמעט בכוח לביהמ"ש העליון. גם הדמויות האלה מבוססות כמובן על אנשים אמיתיים: ברנרד כהן מברוקלין שהפך לפוליטיקאי ופיליפ הירשקופף, בן לבעל חנות בגדים מניו ג'רסי שהתבלט כמשפטן בתחומי זכויות האדם והאזרח וייצג בין היתר את מרטין לותר קינג.אני לא יודעת איך השניים נראו בצעירותם — כלומר בתקופה שבה מתרחש הסרט — או איך נהגו, אולם ייצוגם בסרט של ניקולס הוא אחד מהאנטישמיים ביותר שראיתי על המסך באחרונה. האחד (כהן, בגילומו של ניק קרול) הוא ברנש שקרן בעל פני ליצן אלסטיים, השני (הירשקופף, בגילומו של ג'ון באס) הוא חנון שמנמן עם בלורית מקורזלת. הם אמנם עוזרים לזוג בחינם, אך עושים זאת ממניעים אגואיסטיים וחזירות תאוותנית לקידום אישי ותהילה עצמית, ובדרך מוליכים אותם בכחש, מסכנים אותם ללא ייסורי מצפון, ומעצבנים את הגיבור ואת הצופים באופן כללי ושיטתי. חיצוניותם שיילוקית, בטח על רקע הזוג היפה כל כך; הילוכם תככני, והם מעוררים מהרגע הראשון שהם מופיעים חוסר אמון מובהק, לעומת תומו של הזוג הנעקד על מזבח האהבה.

אז מה קורה כאן בעצם? איך זה שבפמפלט כה מושקע נגד גזענות מופיעים גם אחייניו של היהודי זיס?ג'סטה אחת, שבה ריצ'רד לאבינג מצמצם בשנאה את עיניו מלאות החמלה והרגישות בדרך כלל כשהוא נחשף לשמו של עורך הדין כהן, גורמת לי לנחש שהשריטה הצורמנית הזאת מודעת ומכוונת. ואם אני צודקת — הרי שדווקא היא מצילה את הסרט מגורל מנומנם של מוצר מדף פדגוגי או סרט דודות צדקני, ולו משום שהיא מעוררת מחשבה נוספת זולת הדברים המובנים מאליהם (גזענות זה חרא, אנשים לפעמים רעים). המסקנה היא שכל אחד — גם הרשע והמכוער וגם המרטיר והיפה — מתגזען על מישהו אחר, בתוך מטריקס של דעות קדומות ושנאות פרימיטביות.

ובתרגום לעברית: מי שלא שונא ערבים, נרתע ממזרחים, ומי שלא נרתע ממזרחים מזלזל בנשים, ומי שלא מזלזל בנשים סולד מהומואים ומי שלא סולד מהומואים חושד ברוסים, וכך הלאה. ואלו משתסים באלו, גם אם הם מרגישים על צווארם את מגף הגזענות, ולמרות שאמורה להיות ביניהם אחוות מדוכאים כלשהי, שכפי שהסרט מוכיח (על בסיס המקרה האמיתי) יכולה להוביל להישגים תחת המטריה הליברלית הרחבה של ארגוני זכויות אדם.

זהו ייצוג נאמן מתוחכם ומעניין יותר של המציאות, שמן ראוי שישתקף מתוך סרט, בטח כזה "המבוסס על מקרה אמיתי".