איימי קראוס רוזנטל, סופרת הילדים שחיפשה בת זוג חדשה לבעלה, מתה מסרטן

איימי קראוס רוזנטל פרסמה החודש מאמר מרגש ועצוב בניו יורק טיימס, בו סיפרה על בקשתה האחרונה - למצוא אשה שתתחתן עם בן זוגה. הלילה (שני) מתה מסרטן שחלות כשהיא בת 51. קראו את המאמר המתורגם המלא

איימי קראוס רוזנטל, סופרת הילדים שחיפשה בת זוג חדשה לבעלה, מתה מסרטן

איימי קראוס רוזנטל, סופרת שכתבה 28 ספרי ילדים, מתה אתמול (שני) בביתה בשיקגו מסרטן שחלות כשהיא בת 51. רוזנטל התפרסמה בחודש האחרון בזכות המאמר "אולי תרצי להתחתן עם בעלי?" שפרסמה בניו יורק טיימס, זכה לחשיפה אדירה בכל העולם ופורסם בסוף השבוע ב"מוסף הארץ" ובאתר "הארץ".

רוזנטל כתבה במאמר בפתיחות ובכנות על בקשתה האחרונה – למצוא בת זוג חדשה לבעלה זה 26 שנה, ג'ייסון, לפני מותה. "אני רוצה עוד זמן עם ג'ייסון. אני רוצה עוד זמן עם הילדים שלי. אבל זה לא יקרה", כתבה, "נותרו לי כנראה רק עוד כמה ימים להיות אדם על הכוכב הזה. אז למה אני עושה את זה? אני מסיימת לכתוב בחג האהבה, והמתנה המקורית ביותר, הכי לא־בסגנון־אגרטל שאני יכולה לקוות לה, היא שהאשה הנכונה תקרא את זה, תמצא את ג'ייסון, וסיפור אהבה חדש יתחיל".

המאמר המצחיק, עצוב ומרגש של רוזנטל נצפה על ידי כמעט ארבעה מיליון וחצי קוראים באתר "ניו יורק טיימס" ועשרות אלפי גולשים קראו את התרגום לעברית באתר "הארץ". הנה הטקסט במלואו:

כבר כמה זמן שאני מנסה לכתוב את זה, אבל המורפיום וחסרונם של צ'יזבורגרים עסיסיים (כמה זה כבר, חמישה שבועות בלי אוכל אמיתי?) רוקנו לי את כל האנרגיה וחיבלו בשארית כישרון הכתיבה שלי. חוץ מזה, אין לי ספק שהנמנומים החטופים, הקטועים, שתוקפים אותי באמצע משפט לא ממש מקדמים את עבודתי בקצב שהייתי רוצה. אם כי אני מודה שהם מסבים לי הנאה הזייתית־משהו.

ולמרות זאת, אני צריכה לדבוק במטרה, כי יש לי דד־ליין, ובמקרה הזה דד־ליין דוחק. אני צריכה להגיד את זה (ולהגיד את זה נכון) כל עוד יש לי: א', את תשומת לבכם, וב', דופק.

אני נשואה לגבר הכי מדהים בעולם כבר 26 שנה. התוכנית שלי היתה לחיות איתו לפחות עוד 26 שנה.

רוצים לשמוע בדיחה חולנית? בעל ואשה נכנסים לחדר מיון בשעת ערב מאוחרת ב–5 בספטמבר 2015. כעבור כמה שעות וכמה בדיקות, הרופא מבהיר שהכאב החריג שחשה האשה בצד ימין הוא לא דלקת תוספתן תמימה כפי שחשדו בהתחלה, אלא סרטן השחלות.

בשעה שבני הזוג עושים את דרכם הביתה בשעת בוקר מוקדמת ב–6 בספטמבר, איכשהו בתוך כל ההלם המטושטש הזה הם קולטים שהיום, היום שבו נודע להם מה מכרסם בגוף, הוא גם היום שבו הם אמורים להתחיל את עידן הקן הריק בחייהם. הצעיר בשלושת ילדיהם עזב את הבית לטובת לימודיו.

כל כך הרבה תוכניות התפוגגו ברגע אחד.

אין טיול עם בעלי והורי לדרום אפריקה. אין סיבה להגיש עכשיו מועמדות למלגת לוֹבּ בהרווארד. אין סיור חלומות באסיה עם אמי. אין שהות־סופר בבתי הספר הנפלאים האלה בהודו, ונקובר, ג'קרטה.
אין פלא שבאנגלית המילים סרטן — cancer, וביטול — cancel, נראות דומות כל כך.

ואז החלטנו על מה שמאוחר יותר אכנה "תוכנית Be", לחיות רק בהווה. לגבי העתיד, תרשו לי להציג את הגבר נשוא הכתבה, ג'ייסון בריאן רוזנטל.

הוא גבר שקל להתאהב בו. אני עשיתי את זה ביום אחד.

תנו לי להסביר: חברו הטוב ביותר של אבי מאז מחנה הקיץ, "דוד" ג'ון, הכיר את ג'ייסון ואותי בנפרד במשך כל חיינו, אבל ג'ייסון ואני מעולם לא נפגשנו. למדתי במזרח ארצות הברית ועבודתי הראשונה היתה בקליפורניה. כשחזרתי הביתה לשיקגו, ג'ון — שחשב שג'ייסון ואני מתאימים בדיוק זה לזה — סידר לנו בליינד דייט.

זה היה ב–1989. היינו רק בני 24. היו לי אפס ציפיות שזה ילך לאנשהו. אבל כשהוא דפק בדלת בית העץ הקטן שלי, חשבתי, "אופס, יש משהו חביב ביותר באיש הזה".

כשסיימנו את ארוחת הערב כבר ידעתי שאני רוצה להתחתן איתו.

ג'ייסון? הוא ידע אחרי שנה.

אף פעם לא הייתי בטינדר, באמבל או אי־הרמוני, אבל אני אצור כאן פרופיל כללי של ג'ייסון, על סמך ניסיון של כ–9,490 ימים של חיים משותפים באותו בית איתו.

ראשית, הפרטים הבסיסיים: גובהו 1.78 מטר, משקלו 73 ק"ג, עם שיער מכסיף ועיניים חומות בהירות.

רשימת התכונות שלהלן היא לא בסדר מסוים, כי איכשהו הכל נראה לי חשוב.

הוא יודע להתלבש. בנינו הצעירים, ג'סטין ומיילס, תמיד שואלים ממנו בגדים. מי שמכיר אותו — או שבמקרה יצא לו להציץ ברווח שבין מכנסיו ההדורים לנעליו האלגנטיות — יודע שיש לו כישרון לשלב גרביים נפלאים. הוא בריא ואוהב לשמור על כושר.

אם הבית שלנו היה יכול לדבר, הוא היה מוסיף שג'ייסון הוא גבר שיודע לעבוד עם הידיים. בכל מה שקשור לאוכל — אלוהים, הוא יודע לבשל. אחרי יום ארוך, אין דבר משמח יותר מלראות אותו נכנס הביתה, מטיל שקית מצרכים על הדלפק ומפתה אותי בזיתים וגבינה טעימה כלשהי שרכש, בטרם ייגש להכין את ארוחת הערב.

ג'ייסון אוהב להאזין למוזיקה חיה; זה מה שאנחנו הכי אוהבים לעשות ביחד. אוסיף גם שבתנו בת ה–19, פאריס, מעדיפה ללכת איתו להופעות יותר מאשר עם כל אחד אחר.

כשעבדתי על הממואר הראשון שלי, כל הזמן הקפתי בעיגול חלקים שהעורכת שלי רצתה שארחיב. היא היתה אומרת, "הייתי רוצה לראות יותר את הדמות הזאת".

וכמובן, תמיד הסכמתי — הוא אכן היה דמות שובת לב. אבל זה היה מוזר כי היא יכלה פשוט לומר: "ג'ייסון. בואי נוסיף עוד על ג'ייסון".

הוא אבא פשוט נפלא. תשאלו כל אחד. רואים את האיש ההוא בפינה? לכו תשאלו אותו; הוא יגיד לכם. ג'ייסון הוא אדם מלא חמלה — והוא יודע להפוך פנקייק באוויר.

ג'ייסון מצייר. אני אוהבת את העבודות שלו. הייתי קוראת לו אמן אלמלא התואר במשפטים שמחזיק אותו במשרד במרכז העיר כמעט כל יום מתשע עד חמש. או לפחות ככה זה היה לפני שחליתי.

איימי קראוס רוזנטל, סופרת הילדים שחיפשה בת זוג חדשה לבעלה, מתה מסרטןאם את מחפשת בן לוויה חלומי לטיולים, אחד שאף פעם לא מסרב, ג'ייסון הוא הגבר שלך. יש לו גם חיבה לדברים קטנים: כפיות טעימה, צנצנות קטנות, פסלון קטנטן של זוג יושב על ספסל, שהוא נתן לי כדי שאזכור איך התחילה המשפחה שלנו.

ג'ייסון הוא גבר כזה שהגיע לאולטרסאונד בהריון הראשון שלנו עם זר פרחים. הוא גבר כזה שבגלל שהוא תמיד קם מוקדם, הוא מפתיע אותי כל יום ראשון בבוקר עם סמיילי עקום שהוא מכין מדברים שנמצאים ליד קנקן הקפה: כף, ספל, בננה.

זה גבר שיוצא מהסופר או מתחנת הדלק ואומר, "תני לי את היד". והופה, הוא מניח בתוכה מסטיק עגול, צבעוני (הוא יודע שאני אוהבת את כל הטעמים פרט ללבן).
נראה לי שאתן כבר יודעות עליו מספיק. אז בואו נחליק ימינה.

רגע. ציינתי שהוא מדהים ביופיו? אני אתגעגע למראה פניו.

אם הוא נשמע כמו נסיך והקשר שלנו נראה כמו אגדה, זה לא רחוק מהאמת, חוץ מכל הדברים הרגילים שבאים עם שניים וחצי עשורים של חיי נישואים. והחלק שבו אני חוטפת סרטן. בלעכס.

בממואר האחרון שלי (שנכתב במלואו לפני האבחון) הזמנתי קוראים לשלוח לי הצעות לקעקועים תואמים, כשהרעיון הוא שהכותבת והקורא יהיו מחוברים יחדיו בדיו.

התייחסתי לזה ברצינות גמורה וביקשתי מהפונים להתייחס לזה ברצינות גם הם. קיבלתי מאות הצעות. כמה שבועות לאחר הפרסום באוגוסט פנתה אלי פולט, ספרנית בת 62 ממילווקי.

היא הציעה את המילה "more" (עוד). הצעתה התבססה על מאמר בספר שבו ציינתי כי זו היתה המילה הראשונה שאמרתי (אכן). ועכשיו היא גם עלולה להיות האחרונה (הזמן יגיד).

בספטמבר, פולט באה לפגוש אותי במכון קעקועים בשיקגו. היא עשתה את הקעקוע (הראשון שלה) על פרק כף ידה השמאלית. אני עשיתי את שלי על חלקה התחתון של אמת ידי השמאלית, בכתב היד של בתי. זה היה הקעקוע השני שלי; הראשון הוא אות j קטנה שמקועקעת לי על הקרסול כבר 25 שנה. אתם בטח מנחשות מה היא מייצגת. גם לג'ייסון יש קעקוע, אבל עם יותר אותיות: AKR.

אני רוצה עוד זמן עם ג'ייסון. אני רוצה עוד זמן עם הילדים שלי. אני רוצה עוד זמן ללגום מרטיני במועדון הג'אז "גרין מיל" בימי חמישי בערב. אבל זה לא יקרה. נותרו לי כנראה רק עוד כמה ימים להיות אדם על הכוכב הזה. אז למה אני עושה את זה?

אני מסיימת לכתוב בחג האהבה, והמתנה המקורית ביותר, הכי לא־בסגנון־אגרטל שאני יכולה לקוות לה, היא שהאשה הנכונה תקרא את זה, תמצא את ג'ייסון, וסיפור אהבה חדש יתחיל.

אשאיר כאן מקום ריק בכוונה, כדי לתת לכם את ההתחלה החדשה שמגיעה לכם.