"הקרנת בכורה": סרטה של הילה אלרואי היה במיטבו כשהיא חפרה בנפשה

סביר להניח כי העובדה שהילה אלרואי היא כתבת בריאות הפכה את ההתמודדות שלה עם מחלת הסרטן לשונה ביחס לנשים אחרות. באותה כסות עיתונאית היא השתמשה גם כשריון, להסתכל על עצמה כמושא סיקור, אבל הרגעים החזקים של סרטה מגיעים כשהיא הופכת יותר אישית ופחות טכנית


אולי יעניין אותך גם

אין תוצאה
אין תוצאה
אישה בשנות הארבעים לחייה מגלה יום אחד גוש בשד. היא הולכת לבדיקות, אבל עוד לפני קבלת התוצאות, בלב היא כבר יודעת: זה סרטן. כשהתוצאות מגיעות ומאששות את תחושותיה היא עולה על המסלול המהיר של הרפואה המודרנית: הדמיות, ייעוצים, תור בהול לניתוח להסרת הגידול, אלונקה מתגלגלת ודלתות חדר הניתוח נסגרות מאחוריה, הקרנות. עד כאן, תיאור סכמטי למדי של השתלשלות אירועים אופיינית של גילוי מוקדם (ומציל חיים - לכו להיבדק!) של סרטן השד.

אלא שהסיפור של "הקרנת בכורה", ששודר אמש (רביעי) בערוץ עשר, הוא לא המקרה האופייני של סרטן השד, כי הפציינטית במקרה הזה היא הילה אלרואי, כתבת הבריאות של חדשות 10. אלרואי היא אולי הכי קרובה לסטטוס של VIP בתוך מערכת הבריאות: אחרי שנים ארוכות של סיקור מקצועי שלה היא מכירה היטב את מסדרונותיה הפתלתלים, את המומחים הכי גדולים וגם את כל הסטטיסטיקות והמחקרים. וזה לא חד כיווני, כי גם היא עצמה לא זרה להם. היא אמנם עברה בכל התחנות האונקולוגיות הצפויות לכל אחת שעולה על האוטוסטרדה המפחידה הזאת בישראל, אבל לכל אורך הדרך חיכו לה פרצופים מוכרים ומיטיבים, פתחו לה את הדלתות, קיבלו אותה בחיבוקים ונשיקות בלשכותיהם והקשיבו רוב קשב לחששותיה, חרדותיה והתמקחויותיה.אינני יודעת (ומקווה גם לעולם לא לגלות) אם נשיאי מערכים אונקולוגיים של בתי החולים הגדולים בישראל זמינים לכל חולת סרטן שד כפי שהעמידו עצמם לרשותה של אלרואי, הלוואי שכן. אבל סביר יותר להניח שתיאור ההתמודדות שלה בתוך המערכת הרפואית אינו סיפור מייצג. לכן גם לא כדאי להסתכל עליו ככזה. מה גם שבעיקר בחלקו הראשון של הסרט, וכנראה גם בחלקה הראשון של החוויה המטלטלת עצמה, אלרואי ניהלה את עצמה ואת המחלה מאחורי השריון של זהותה העיתונאית. היא גם מדברת על כך בגילוי לב בשלב מסוים, מסבירה כיצד בעצם "דיווחה" לאחרים על מחלתה כאילו מדובר בעוד מושא סיקור - עוד יום בעבודה. סוג של מנגנון התמודדות שמאפשר את המרחק הבטוח שממנו אפשר אולי להתחיל להתמודד עם הטייטל הבלתי נתפס של "חולה אונקולוגית".

הנקודות החזקות של "הקרנת בכורה" הן דווקא במקומות שבהם הוא מספר סיפור הרבה יותר אישי ופחות רישום של "התמודדות עם סרטן". ברגעים שבהם היא מספרת, שוב בגילוי לב וכנות דוקרת, על איך שדווקא בשיא הדרמה הרפואית, יומיים לאחר הניתוח להסרת הגידול, היא חוותה נטישה של בן זוגה שלא הצליח להתמודד עם דבר מחלתה ואיך שברון הלב הזה הכביד עליה והעסיק אותה יותר מהמחלה באותם ימים. ויותר מכל זה ניכר לקראת סופו של הסרט, כשאלרואי לכאורה נמצאת בתקופה של התאוששות והחלמה - הגידול הוסר, ההקרנות הקשות הסתיימו - דווקא אז הפאסון שלה נסדק כשהיא מבקשת למצוא לעצמה איזו ודאות בדמות בדיקה גנטית מתקדמת שצופה את סיכויי החזרה של הגידול. בדקה ה-90 מתחוור לה שהיא בעצם שואלת שאלה שהתשובה עליה עלולה להיות שונה מזו שהיא מקווה לשמוע.וכשהמציאות מסרבת לכוף ראשה בפני התקווה, ואלרואי לא מקבלת את התחזית הוורודה שקיוותה שתפטור אותה מנטילת הטיפול התרופתי הסטנדרטי שניתן לנשים שהחלימו מסרטן השד (תרופה הורמונלית בשם טמוקסיפן שמשפרת מאוד את סיכויי ההישרדות ומפחיתה את שיעורי חזרת הסרטן, אך נלוות לה תופעות לוואי קשות), הצופים נחשפים לפן הרבה פחות מוכר של ההתמודדות עם הסרטן, שהוא למעשה התמודדות עם החלמה שמעליה כל הזמן מרחפת חרב בדמות חזרתה האפשרית של המחלה.

התמודדותה של אלרואי עם תופעות הלוואי הקשות של הטיפול ההורמונלי היא אולי המקום היחיד שבו היא באמת לא מסתתרת מאחורי תעודת העיתונאי שלה או השכלתנות הרציונלית שמאפיינת אותה. ושם היא נחשפת בכנות גמורה ואומללה כמו שיכולה להיות רק אישה שיודעת היטב כי התרופה שאמורה להציל את חייה הורסת אותם. ובסוף היא גם עושה את הבחירה שלה ועומדת מאחוריה, בוחרת באיכות חיים על פני חיים.

הכי נצפות

אין תוצאה

פופולרי בקהילה

אין תוצאה