מעמד הביניים בבריטניה מואס בצנע — ומכריז על שביתה

עורכי דין, מרצים באוניברסיטאות ורופאים זוטרים מוחים נגד קיצוצים בפנסיות ובתנאי העסקתם כתוצאה מהקיצוץ בהוצאות הממשלה בממלכה ראש איגוד עורכי הדין הפליליים: "נמאס לנו מההשפלה והבושה של להיות חלק מהמערכת"

מעמד הביניים בבריטניה מואס בצנע — ומכריז על שביתה

ב–9 באפריל הופיעה ג'מה אואן בבית המשפט המלכותי בסוואנסי בעקבות כתב אישום שהוגש נגדה בגין רצח של פנסיונר בשם ג'ון וויליאמס, בביתו בכפר פנטרצ'ווית. השימוע היה שגרתי למדי — למעט העובדה שהוא נדחה משום שמשרד עורכי הדין שהגן על אואן לא הצליח למצוא עורך דין שיגן עליה. היה זה אחד התיקים הראשונים שהושפעו באופן ישיר משביתת עורכי הדין הפליליים, שהחלה ב–1 באפריל.

לא רק עורכי הדין שובתים. מרצים באוניברסיטאות ובמכללות השעו באחרונה את ההחלטה לשבות והסכימו שוועדה משותפת של מומחים תפשר בינם לבין הממשלה בסכסוך לגבי הקיצוץ של הפנסיות שלהם. ב–2016 הרופאים הזוטרים שבתו לראשונה זה 40 שנה, והתלונות שלהם רק מחריפות והולכות.

הם מוחים נגד קיצוצים בפנסיה שלהם או בתנאיהם, ונגד ההידרדרות הכללית של השירותים שבהם הם עובדים, כתוצאה מהקיצוץ בהוצאות הממשלה. לאחר שחתכו בשירותים הציבוריים ובהטבות לעניים, מדיניות הצנע פוגעת כעת בחוזקה בבני מעמד הביניים.

עורכי הדין הפליליים (יש 4,000 כאלה באנגליה ובוויילס), למשל, שובתים נגד שינוי במודל הגבייה שבו השתמשו כשקיבלו תיקים של לקוחות שזכאים לסיוע משפטי. הממשלה רוצה לשלם לעורכי הדין על פי מורכבות התיק, ולא על פי היקף החומרים שעליהם לקרוא. משרד המשפטים הבריטי (MOJ) טוען כי השינוי לא יעלה דבר. אך אנג'לה רפרטי, ראש איגוד עורכי הדין הפליליים, טוענת כי עורכי דין שמקבלים תיקים מורכבים שדורשים עבודה רבה יפסידו.

ליתר דיוק, עורכי הדין מוחים נגד קיצוצים חדים במערכת המשפט שהחלו ב–2010, עם מדיניות הצנע שאימצה הממשלה. ב–2016 ועדת הביקורת (Public Accounts Committee) מטעם הפרלמנט תיארה מערכת "שקרובה לנקודת שבירה". הוצאות הממשלה על צדק פלילי נפלו ב–26% ב–2010–2016. משרד המשפטים נפגע יותר משאר המשרדים, עם ירידה של 34% בתקציבו באותן שנים. על פי המכון למחקרים פיסקליים, על המשרד למצוא דרך לחסוך עוד 600 מיליון יורו (835 מיליון דולר) עד 2020. "זו לא מחאה בוערת", אומרת רפרטי. "זו תחושה שנמאס לנו מההשפלה והבושה של להיות חלק מהמערכת".

במקרה של המרצים, הגרזן נפל על הפנסיות הנדיבות שלהם, חלק מ"ברית לא רשמית", לטענת האקדמאים, שמטרתה לפצות על השכר הצנוע יחסית שלהם. ב–2011 תוכנית השכר־פנסיה האחרונה נסגרה למרצים חדשים. מאז, המרצים התבקשו לשלם עוד ועוד. הקש ששבר את גב הגמל היה ההצעה להעביר את כולם לתוכנית פנסיה מוגדרת. לטענת איגוד המרצים, הצעה כזאת עלולה למחוק עשרת אלפים ליש"ט בממוצע בשנה מהפנסיה של כל אקדמאי.

ג'ון ראלף, מומחה פנסיה, טוען כי המרצים אינם צריכים להתרגז לשמע ההצעה לבטל את תוכנית הפנסיה התקציבית שלהם, משום שתוכניות כאלה "התבטלו במרבית המגזר הפרטי". עם זאת, כפי שקורה עם עורכי הדין, ההצעה באה, לטענת המרצים, על רקע הידרדרות רציפה בתנאי העבודה שלהם. הזעם מופנה כלפי מגמה שנראית גם בחלקים אחרים של הכלכלה, שהופכת את העבודה למזדמנת ולא במשרה מלאה. יותר ויותר אקדמאים יכולים להשיג חוזים לטווח קצר; המרצים ערכו הפגנות נגד חוזי העסקה שאינם מתחייבים לתת לעובד מספר שעות קבוע, שהיו החוזים המקובלים במשך שנים בעבור העובדים בעבודות שחורות.

לעת עתה, נראה שהמרצים ניצחו. ב–13 באפריל רשויות האוניברסיטאות הסכימו לממש אותן והבטיחו לשמור על רמה מסוימת של תשלומי פנסיה. הממשלה גם נאלצה להתפשר עם הרופאים כדי לסיים את הסכסוך. מנגד, להסתבך עם בני מעמד הביניים שמגויסים למאבק זה עניין מסוכן.