"יחסי המסחר הישנים נגמרו": טראמפ טרק את הדלת ל-G7

נשיא ארה"ב מפוצץ את ועידת הפסגה של הדמוקרטיות התעשייתיות, מאיים בסגירה מלאה של השוק האמריקאי בפני בעלות בריתה של ארה״ב, ומטיח עלבונות במארח, ראש ממשלת קנדה."זה נגמר", הוא אמר על יחסי המסחר הישנים.אם זה נגמר, אז מה מתחיל?


כך בדיוק הוא ניהל את מסע הבחירות שלו. בשלב המקדימות בתוך המפלגה הרפובליקאית הוא ענד תוויות ל-17 יריביו. אחד היה "חלש", אחר היה "חסר אנרגיה", שלישי היה "קטן", רביעית הייתה פשוט מכוערת. בשלב הגמר הוא הצמיד להילארי קלינטון מעשה שגרה את התואר "הנוכלת". זה עבד. עובדה.

מערכות בחירות מסתיימות באיזשהו מקום, בדרך כלל כאשר מוכרזות תוצאותיהן. הוא נבחר לנשיא, כהונה המעניקה לבעליה את הזכות להנמיך את הקול, מפני שאין עוד צורך בהרמתו. גם אם ילחש, העולם כולו יטה אוזן. אבל הוא אינו מסוגל ללחוש. הוא פתח רשמית את מערכת הבחירות שלו ל-2020 יום אחד לאחר השבעתו, בינואר 2017. זו הייתה דרכו להודיע, שהרבה מאוד רעש יבקע ממגברי הקול שלו.

והרעש בוקע.

מה אפשר להגיד על אתמול בקוויבק, קנדה? נשיא ארה"ב יצא בטריקת דלת מוועידת הפסגה של שבע הדמוקרטיות התעשייתיות (7-G). הוא מיהר לפגישתו עם רודן צפון קוריאה בסינגפור.

לאחר שעזב, בהיותו על מטוסו, הוא צפה במסיבת העיתונאים המסכמת של מארח הפסגה, ראש ממשלת קנדה ג׳סטין טרודו. זה האחרון העז להתלונן על מכסי העונשין של טראמפ נגד פלדה ואלומיניום מקנדה, ולאיים באמצעי נגד. לא לזה ציפה הנשיא. הוא צייץ מן המותן: "טרודו היה כה מאופק ומעודן בפסגה, והנה מיד אחריה הוא ערך מסיבת עיתונאים והכריז ש׳המכסים של ארה"ב היו מעליבים׳, ו׳איש לא יכופף את זרוענו׳. לא ישר וחלש".
הנשיא הורה מיד לנציגי ארה"ב להתנער מן ההודעה המשותפת לבאי הפסגה, שהוא, טראמפ, נתן לה מקודם את הסכמתו. בפעם הראשונה בתולדות הוועידות האלה (הראשונה הייתה ב-1975), פגישת המנהיגים מסתיימת בלי הצהרה מוסכמת. ארה"ב שוברת את הכלים. ואם ארה"ב שוברת את הכלים, הכלים שבורים.

טיוטה לגט כריתות
ערב הוועידה נשמעו דיבורים על טרנספורמציה ממשמשת ובאה של ה-7-G ל-6-G. אבל זה היה רק חידוד לשון, איש לא חשב ברצינות שנשיא ארה"ב ייקלע למלחמה גלויה עם בעלות הברית ההיסטוריות (שלוש לחמו לצד ארה"ב בשתי מלחמות העולם, שלוש עמדו לצידה מאז תחילת המלחמה הקרה עם ברית המועצות). כרגיל אצל טראמפ, מה שלא נחשב לאפשרי אפילו בקני המידה הלא-שגרתיים שלו מתאפשר והולך.

אם בעלות בריתה של ארה"ב לא ישנו את דרכיהן, ולא יקבלו את דרישותיו בענייני סחר, הנשיא הודיע שהוא ימנע את כניסתן אל השוק האמריקאי.

מה אפשר להגיד על הצהרה כזאת חוץ מזה שהיא עוצרת נשימה. על מי נאסרת הכניסה לשוק האמריקאי? על איראן ועל צפון קוריאה (לפחות עד מחר). האם היא תיאסר על גרמניה? על יפן? על צרפת? על בריטניה? על איטליה? עצם הרעיון הוא כמעט מוטרף. המחשבה שנשיא אמריקאי מוכן להוציא אותו אל הפועל שקולה כנגד טיוטה לגט כריתות: קץ בריתותיה של ארה"ב, ומעבר אל יחסים של קח ותן (transactional).

את מקום הסנטימנטים משכבר הימים תתפוס פרגמטיות צרופה. ארה"ב של דונלד טראמפ, ואולי גם של יורשיו, תחדל להתעניין בעבר, במסורת, בהתחייבויות ההיסטוריות, באהדה הטבעית הנובעת משיתוף גורל ומדמיון תרבותי ופוליטי; תחת זאת היא תשאל מה ששואל תמיד איל הנדל"ן: האם זה עסק טוב?
בעיתון עסקים כמעט מובן מאליו שזו השאלה הנותנת. אבל ארץ אינה רק צירוף כל העסקים שהיא עושה. 80 השנה האחרונות עמדו בסימן החלטות שלא תמיד התיישבו עם "השורה התחתונה". ב-1941, ארה"ב קיבלה עליה את הנהגת העולם שקראנו "חופשי". היא שלחה שבעה מיליון חיילים להגן על חירותו. היא חזרה והתייצבה לצד בעלות ברית קטנות וחלשות בהרבה לא רק מפני שזה היה עסק טוב.

אנחנו חיים עכשיו בזמן היסטורי, לפחות פוטנציאלית. העולם שנברא ב-1941 מתקרב אל קיצו. שום הוויה אינה נהנית מחיי נצח. אבל לא כך חשבנו שהעולם הזה יסתיים; לא בטריקות דלת, לא בהאשמות כוללניות, לא באיומים על בעלי ברית.

עוד לפני שלושה חודשים וחצי הנשיא טראמפ הכריז, כי "ידידינו ואויבינו ניצלו את ארה"ב במשך שנים". ידידינו ואויבינו, הוא אמר, כמו לא היה כל הבדל בין ידידים לאויבים. הדעת נותנת שבעיניו אמנם אין הבדל כזה. ארה"ב זקוקה רק לשותפי עסקים. הוא בעצם מודיע לבעלות הברית ש"מצטער, לא יוצאים קבוע" (לא ציטוט).

"אנחנו כמו קופת החיסכון (piggy bank), שכל אחד שודד", צייץ הנשיא אתמול. "זה נגמר".

להחזיר את רוסיה
אם זה נגמר, אז מה בדיוק מתחיל? הנשיא לא הצליח להתאפק, ועוד לפני שעלה על המטוס בדרכו לפיסגה בקוויבק הוא קרא להחזיר את רוסיה אל הקבוצה המיוחסת הזו. "עלינו לנהל את העולם", הוא הכריז, "ורוסיה צריכה לשבת ליד השולחן".

רוסיה צורפה אל ה-7-G ב-1997, חמש שנים לאחר התמוטטות ברית המועצות. זה היה מהלך סמלי, שנועד לעודד את המטמורפוזה של רוסיה, מכלכלה קומוניסטית ריכוזית ומודרכת אל דמוקרטיה של שוק חופשי. ההנחה הייתה שמתפתח מכנה משותף בין רוסיה לדמוקרטיות המערביות העשירות. אנחנו יודעים מה קרה למכנה המשותף ההוא.

הצורך שלו להושיב את רוסיה "ליד השולחן" הוא כל כך עמוק-שורשים עד שטראמפ מתעלם מן הנזק הפוליטי, שהצהרות כאלה גורמות לו בתוך ארה"ב. סוף סוף, מטה הבחירות שלו נחקר זה שנה על החשד של שיתוף פעולה עם הביון הרוסי ב-2016. הבעות הידידות והגעגועים לדיקטטורה הרוסית מגבירות את החשד.

"מדיניותנו הנכונה", 1796
מוטב להבין את קריאת טראמפ כרמז לסידורים הבינלאומיים שהוא מעדיף. הוא רוחש תיעוב אינסטינקטיבי לכל מנגנון רב-צדדי ("מולטי-לטראליזם" היא מילה גסה בעולמו; גם בעולמם של שמרנים אמריקאים בכלל). הוא אינו רוצה הסכמי סחר רב-צדדיים, והוא אינו רוצה חברות קבועה ומחייבת בארגונים רב-לאומיים. בזמן מערכת הבחירות הוא הכריז שברית נאט"ו "מיושנת". דעתו על האו"ם יכלה להיכתב ולהיחתם בלשכת ראש הממשלה בירושלים.

התחליף הוא סידורים אד-הוק, הבנות מעשיות על עניינים מוגדרים, שיתוף פעולה כל זמן שיש שיתוף - וזניחתו ברגע שמתחוור ההיפך. הוא אמנם מעתיק את טכניקות העסקים שלו אל העולם הפוליטי והדיפלומטי.

צריך להגיד שבמובן הזה, אם גם לא במובנים אחרים, הוא קרוב ברוחו אל הנשיא הראשון של ארה"ב, ג׳ורג׳ וושינגטון. אביה המייסד של הרפובליקה האמריקאית הכריז בנאום הפרידה שלו לעמו, ב-1796: "מדיניותנו הנכונה היא להימנע מבריתות קבועות עם חלק כלשהו של העולם החיצון".

ואף אמנם ארה"ב נמנעה מבריתות כאלה ב-150 השנה הראשונות של קיומה. האינסטינקט הטבעי של האמריקאים היה להתבדל משאר העולם. דונלד טראמפ מקים את האינסטינקט ההוא לתחייה. אל נא יניח איש ב"חלק כלשהו של העולם החיצון" שהשינוי הזה יפסח עליו.