התמלול המלא של דברי הרב טאו על הרב יגאל לוינשטיין

הרב טאו בשיעור מספר ימים לאחר סערת הרב יגאל לוינשטיין והתבטאויותיו על בנות המתגייסות לצה"ל, מסביר את ההכרח בדיבור חד ברור שאינו מתחשב בחוקי הנימוס המקובלים במקומות אחרים. התמלול המלא

התמלול המלא של דברי הרב טאו על הרב יגאל לוינשטיין

בס"ד יא' אדר תשעז':

ביקשו ממני לעסוק בעניין בנושא שהוא דורש הבהרה. הוא דורש חיזוק. קודם כל אנחנו נקרא עין איה ברכות חלק א פרק שלישי מסימן לד. כתוב פה ככה דברים יסודיים פשוטים, היום זה יום תשובה צריך לעשות תשובה. כבוד זה דבר חשוב מאוד, כבוד אדם בכלל ועוד כבוד של רב, כבוד תורה. ובכל זאת, מקום שיש חילול ה' אין עצה ואין תבונה לנגד ה'. ולפשוט בגד בחוץ יש מזה משום זיוי, משום בושה זה לא נעים. צריך לחשוב טוב על זה. ת"ח עושה את זה עושה הוא מחלל את כבוד התורה, הוא עצמו פוגע בכבוד התורה. אבל לא כן הוא. על זה הרב מדבר פה. לעשות את החשבון בצורה יותר בהירה, להבין את הדברים בצורה אמיתית, ברורה, חדה."המפורסמות" זה לשון הרמב"ם בתחילת המורה נבוכים, אחרי החטא. לפני כן הכול היה כלול במושכלות אמת ושקר, ועכשיו יש עניין של מפורסמות. דהיינו הנאה והראוי, והלא נאה, המכוער, הלא ראוי, טוב ורע, לפני כן היה רק אמת ושקר. כמו שהרב מסביר את זה באריכות בהקדמה של מוסר הקודש. אם במשמעות של אע"פ. כמו שר' שמואל אבן תיבון חידש את המשמעות הזאת בתרגומו של המורה נבוכים. בגלל שאנחנו לא במדרגה של אדם הראשון לפני החטא שרק האמת היא נר לרגלנו והכל כלול באמת ושקר, אלא אנחנו צריכים גם את המוסר, להבחין בין טוב לרע, ושיקול דעת מה ראוי ומה נאה, מה מתאים.

אע"פ זה שראוי ללכת לפי הם, לפי המפורסמות, זה כמו המוסכמות להבחין בין טוב לרע, וזה שייך לרגש, עכ"ז ראוי להשריש שהן פחותות במעלה מהמושכלות האמיתיות, שזה אמת ושקר, קטגוריה יותר עליונה. מה שנאה, מה שמנומס, מה שראוי, איך זה נראה בעיני האנשים, בעיני הקהל. זאת הייתה ירידת האדם באכילת עץ הדעת "וידעו כי ערומים הם". ז"א ע"י האכילה הם פתאום נפלו במושגים של מה ראוי ומה לא ראוי בעניינים שהם לא גופם של דברים, אלא לפי המצב של הירידה, הירידה ממדרגת עץ הדעת שהכל היה גדור בהגדרות של אמת ושקר, אז עכשיו פתאום הם נפלו במושגים של נאה ומגונה. ע"י משפטי תורת ה' תמימה, ז"א גדרי התורה, כמו למשל איסור כלאים.גדרי התורה שנוסדו בטהרת המושכל האלוקי, והם האמת המוחלטת, וההפך שלהם, העבירה עליהם זה השקר המוחלט, זה העדר המציאות. הם נעלים מכל חוקי המפורסמות של טוב ורע. זה מעבר לנאה והמגונה, מעבר לרגשות, זה נאה מעבר לנימוס, ומהם גם כבוד נמצא.

כבוד הבריות זה שייך לנאה והמגונה. כיוון שערכי התורה, מצוותיה של תורה, גזירותיה של תורה הם למעלה, מהם, הם שייכים למושכלות, ע"כ בהגיע נגד ה', נגד ציווי האלוקי, נגד חוקי תורתו, אין חכמה ואין עצה ואין תבונה, אנושית. מוסכמת, מפורסמת, לא נחשבת, אע"פ שישנם במציאות וראוי ללכת בהם, מתי? בהיותם בלתי מנגדים את חוקי ה'. כשזה לא נגד העיקר, המהות, המוחלט, של חוקי ה' אז ראוי לנהוג לפי הנאה והראוי, והמוסכם.

גם ראוי להעיר בזה כי ישנם 2 מיני חוקים. עד כאן זה דבר פשוט. אבל יש עוד משהו פה, שבמשך הזמן כשאנחנו חיים, חיים בעולם שיצאנו מגן עדן, נפלנו מהמדרגה של רק אמת ושקר, והמפורסמות והמוסכמות הם משמשים תפקיד גדול, אנחנו לא יכולים ללמוד רק תורה. צריך גם ללמוד מוסר, כי הרגש הוא תופש מקום גדול, הרגש והדמיון, ויש לו גם כן מקום, הוא גם כן פיתח חוקים, והחוקים האלה הם מבדילים את האדם מהבהמה, והם הכשרה והכנה לאדם. הכנה לחיות חיים של מצוות ה', חוקי התורה. גם ראוי לעורר בזה שישנם 2 מיני חוקים, כתוצאה מהחלוקה הזאת של מפורסמות ומושכלות יש מיני חוקים ששיכים למושכלות, וחוקים ששיכים למפורסמות. יש חוקים שמיוסדת תכליתם רק על הנאה והמגונה. כדי להרחיב את ליבו של האדם להיות יותר רוחני, יותר טהור, יותר מרומם מהבהמיות, כדי להרחיב את ליבו של אדם ולרומם את נפשו בהכרת הנעים והנשגב ולעדן את כשרונותיו.

בשביל זה יש חוקים שמיוסדת תכליתם רק על הנאה והמגונה, וזה מרומם את המצב הנפשי של האדם, עושה אותו ראוי יותר למחשבות כלליות, מחשבות אידיאליות, אציליות, רוחניות. ונכנסת בכלל זה כל תורת היופי, כל מושגי האסטטיקה, שמהם יצאו חכמות שונות, למשל כמו הזמרה. זמרה זה מהחכמות היפות, תורת היופי, הרמונית ולא צורמת את האוזן. זה חוקי יופי. הציור, גם הציור צריך להיות יפה ולא מכוער, הרמוני ולא דיסהרמוני. וכיוצא בהם. ויש עבורן בשביל לשמש את השכלול של היופי בחוכמות האלו, יש עברון גם כן חוקים. יש חוקים לשירה, ויש חוקים למוסיקה. לא סתם פורטים על הנבל והגיטרה ויוצא מזה דבר יפה. מי שיש לו אוזן רגישה הוא מאוד יכול להיות נפגע כשהקולות צורמים. יש עבורן גם כן חוקים נימוסיים ערוכים בשכל. השכל פה זה לא הכוונה שזה מתחיל מהשכל, אלא שזה מתחיל מהרגש, מהאסטטיקה, והשכל משרת את האסטטיקה.

אסטטיקה זה מושג אנושי והוא גם כן מפתח חוקים, ומי שלומד את החוקים האלה בס"ד ומתנהג לפיהם אז הניגון שלו יצא יפה, ומי שלא זה יצא מכוער, לא סימפוניה אלא קקופוניה. ויש עבורם גם כן חוקים נימוסיים ערוכים בשכל. ובאשר כל תכלית אלו הידיעות, כל תכלית המדע, יש לזה קונסרבטוריום ויש לזה פקולטה לאומנות ובתי ספר לציור. זה לא עניין שעצם החיים תלויים בהם, זה תרבות הפנאי וזה נוסף וזה לא קיומי. אוכל ומים זה קיומי, זה לחיות או לחדול. נכון, אבל אם מוזיקה בלי מוזיקה. איננו דבר הנותן לאדם חיים, הדברים האלה, אע"פ שזה ידיעות וחוקים ולומדים את זה, ויש בשביל זה בתי ספר ומכללות, אבל זה דבר הנותן לאדם חיים, לא חיי שעה וכ"ש חיי עולם. ע"כ יאתה, ראוי, לדקדק בכל הליכותיהם, ואופני קיבולם שלא יהיה בהם דבר היוצא מהנימוס והדקדוק של הכבוד הראוי, שם כיוון שזה לא דבר של מהות, אז בכל ההתעסקות בדבר הזה ראוי לשמור את חוקי הנימוס והנעימות והיופי והסדר, גם בלבוש גם ביחס עם בני האדם וגם במוסכמות החברתיות וכדומה.

כי כל תעודתם של החכמות האלה אינם כ"א הנאה והנימוס, כי זה כולו רק אסטטיקה ולא עצם החיים תלוי בהם. ואין ראוי שתהיה חובת קבלתם, כלומר יש כאלה שבשבילם המוזיקה או ההתנהגות של לתת לזה מקום וכבוד ולהתנהג שם יפה, זה בשבילם כל החיים שלהם, אבל זה לא נכון. כי החיים לא תלויים בזה, אז אין ראוי שתהיה חובת קבלתם של חוקי הנימוס וההתעסקות בדברים האלה למעלה מתכליתם כי כל התכלית של דברים אלו זה רק לעשות את החיים יותר נחמדים ויותר נעימים ואסטטיים , אז פתאום אתה רוצה על זה יהרג ובל יעבור. אתה חושב את זה כדבר שהוא מפר חוק. אע"פ שהוא מאוד מוכשר במוזיקה ושומע קול צורם הוא יקפוץ ויקבל התקף לב אולי. אין ראוי שתהיה חובת קבלתם למעלה מתכליתם.

אע"פ שזה חוקים, זה לא יכול להיות יותר מהמטרה של כל העסק הזה, כי הוא רק טפל, הוא רק תחביב, רק נעימות, הוא לא עצם החיים. מה שאין כן החוקים שנוגעים בעצם הנפשות, חיי הנפשות ז"א זה פיקוח נפש. כמו חוקי הרפואה, חוקי התמדת הבריאות. בהם אין להשגיח על חוקי נימוס וכבוד. פתאום מה שאדם לא חושף מקומות צנועים, ודברים מכוערים, יש לו פצע הוא מכסה אותו בפלסתר כי זה לא נעים לראות את זה וזה מכוער. ואסור לאדם להביא את הבריות לידי מיאוס. אבל זה הכול במצב רגיל. אבל כזה נוגע לפיקוח נפש צריך לנתח אותו, להראות לרופא את הפצע אפילו שהוא לא נעים ומכוער ומאוד לא יפה. אז לא. במקום שיש פגיעה בעצם החיים, סכנת חיים, סכנת קיום, כל החוקים האלו בטלים.

יש אנשים שבשבילם, כיוון שאין בחייהם דברים מוחלטים כמעט, כי הכול הוא בעצם איך אתה נראה, ואיך החברה מסתכלת עליך. אנשים חיים חיי דמיון, איך הם נראים בעיני אחרים, כל חייהם זה חיקוי, לעשות רושם על אחרים. זוכרים את העין איה שפעם למדנו, יען כי גבהו בנות ציון, וכל הוא התמכרות למצוא חן בעיני אחרים, זה מניח חיים להרבה אנשים, ולפעמים לחברה שלמה ולפעמים לתרבות שלמה. ואז אין בכלל שום דבר מוחלט, אפילו הדעת יכולה להיות כדי למצוא חן, אתה צריך להיות "אין", להיות נחשב. אז כל היהדות, הרפורמים והקונסרבטיבים, זה הכול זה מן אסטטיקה בחיים. הולכים לבית הכנסת אבל אני יודע, אין חוקים מוחלטים. אין חוקים אלוקיים. לא החיים תלויים בהם ולא הקיום תלוי בהם. לא חיי הגוף ולא חיי הנפש. הכול צריך להיות נחמד ונעים וחביב, ואסטטי, ואם הדבר הזה פוגם קצת בנימוס הטוב, בנימוס היפה, אז כבר זה לא חובה, לא חובה דתית, כי כל הדת עצמה היא רק דת של מין חברתיות כזאת. סוג של אסטטיקה, סוג של נימוס משותף.

אבל כשאדם כזה הולך לרופא, רופא זה משהו אחר. אין עניין של נימוס, מה הוא מתבייש, קצת מתבייש להתפשט, זה לא עושים בחברה מתוקנת ברבים, ופתאום יש פה רופא ואחות ויש פה ושם, אז כל אחד מבין, בסדר צריך להיות בריא, זה פיקוח נפש. אבל הדת היא בעצם שייכת לסיווג של המפורסמות, בהשקפות האלה. זה לא חוקי חיים. גם זה יש רפואה שמרפאת מחלות, ויש רפואה מונעת. יש רפואה מונעת, היא גם כן שייכת לחיים, לקיום. אין להשגיח על חוקי נימוס וכבוד, כשיש סתירה כמובן. כי תעודתם, המטרה שלהם, היא במעלה. היא במדרגה שהיא יותר מקפת, והיא מעכבת. ז"א זה לעיכובא. לעיכובא לחיות או למות, להיות הולך על שתיים או נכה. וזה מביא אל השלמות, כי א"א להגיע אל השלמות כשבר כלי וחולה. יותר מחוקי הכבוד שאינם כ"א עודפים ומנעימים. אבל זה לא עצם הקיום של החיים, זה לא תלוי בהם לכן במקום שיש התנגשות חוקי הנימוס והכבוד הם נדחים מפני חוקי החיים, חוקי הבריאות.

ע"כ, עכשיו נדון בחוקי התורה, למה שייכם חוקי התורה. במושג הרווח והמקובל אצל הבריות, מי שאצלו, הוא בא מעולם המושגים שאצלו הדת זה רק בשביל איזה מסורת, הוואי דתי, ניגונים חסידיים, זה מסוג המפורסמות. זה לעשות את זה כמו אסטטיקה. פעם בא אלי ת"ח שלמד איתנו בישיבה, בצעירותי במרכז הרב, הוא היה מובחר התלמידים בישיבה, והוא הייתה לו משפחה שהייתה רחוקה, לא ידעה מה זה תורה ומה זה זה, והיה מבקר אותם פוגש אותם, בס"ד והיו שואלים אותו כמה זמן אתה צריך ללמוד בישיבה, כמה זמן אפשר ללמוד חזנות? זה נגמר פעם, מה יש ללמוד כ"כ הרבה בחזנות? בשבילם הדת זה מין חזנות כזאת, זה הוואי דתי. ע"כ חוקי התורה, אבל לאן הם משויכים? זה כבר החלטה מוקדמת, באיזה מדרגה אתה נמצא, מה זה בשבילך חוקי התורה. בשביל אנשי חול, שאין בעולמם רבש"ע ומתן תורה, ודברים מוחלטים שאין החיים תלויים בהם, אז בשבילם כל התורה זה חוקי חזנות. ע"כ חוקי תורה הקדושה צריכים להכירם בתור חוקי חיים, לא חוקים שבהם יתוקנו ויונעמו החיים הגשמיים והרוחניים לבד, זה נוטה לתת הוואי, לתת אווירה, כי אם בהם יקנו את החיים, איזה חיים? חיים הנצחיים, השארות הנפש, חיי נשמות, חיי עולם הבא, וחיי שעה שזה חיי עולם הזה. ע"כ הם נעלים מכל כבוד והדר מוסכם. הם לא שייכים למוסכמות.

איפה שזה לא סותר אז כמו תמיד איפה שזה לא סותר אז צריך להתנהג בנימוס ובנעימות, להרבות ריחות טובים, קולות נעימים ודיבורים נחמדים, למחלה, חוקי חיים, או שזה נוגע לחוקי הנפש, חוקי תורה שזה חוקים אבסולוטיים מוחלטים שהנשמה תלויה בהם גם בעוה"ז גם בעוה"ב, אז פה איפה שיש צורך, ואין ברירה ואין מנוס, אז צריכים לדבר ברחל ביתך הקטנה. צריך לדבר על הדברים באופן ברור, ולא במליצות יפות ולעטוף את הדברים, כמו שלא עושים זאת כשאתה נמצא אצל הרופא. ע"כ במקום שיש חילול ה' ופריעת דברי תורת ה', ז"א הפרעה בתורת ה', בחוקים אלוקיים, שהיא תורת חיים, שהחיים תלויים בהם, אין חולקים כבוד לרב. אע"פ שכבוד רב הוא מאוד חשוב, כי הדברים שנותנים חיים לעולם הם נעלים מכל כבוד מוסכם במנהג אנושי. מה שמנוהג במנהגי כבוד ותכסיסי כבוד וכדומה. והפסוק דימה דרכי תורה לרפואה, זה הסיבה. הפסוק גם בתורה גם בנביאים נוקט לשון רפואה ביחס לתורה, להגיד לך שזה חוקי חיים. זה לא חוקי אסטטיקה, לא איזה תוספת של מעטפת יפה שיהיה נעים ונחמד, הוואי דתי, מוזיקה חסידית ברקע.

"אני ה' רופאך", "רפאות תהי לשרך", ולכן יש פסוק בהושע, שהושע היה במלכות ישראל, הושע הוא מהנביאים שהיה מאבק עם הקלקולים הכי גדולים, כמו יחזקאל אח"כ, לפני החורבן, אז ביחזקאל ובהושע יש ביטויים שהם מאוד לא נעימים, בגלל גילוי עריות חרב הבית, אז הביטויים ביחזקאל יש ביטויים נוראיים שם על כל הקלקולים, על כל הזנות והניאוף, יש דברים נוראיים. תחזרו על ספר יחזקאל אז תזכרו בזה.

וגם הושע אותו דבר, גם כן במצב לפני גלות עשרת השבטים, עוסק על הזמן בקלקולים של מלכות אפשריים בצורה נוראה. ואדם יכול לשאול, מה, איפה הנביא? הנביא הוא איש הרוח, נביא זה אדם אציל, אדם שעוסק בעניינים נשגבים, עניינים נצחיים, יפים ונפלאים. לרומם את השאיפות והאידאליים וערכים, לרומם את ההסתכלות. לדבר דברים כאלה זה גס. זה גס להשתמש בביטויים כאלה, וברה מתוקנת לא מדברים על דברים כאלה, ולא אומרים. ופתאום הנביא,איש הרוח והרוממות, הוא משתמש ו"משתין בקיר", יש ביטויים גסים כאלה. איך זה מתאים? אז הייתה ביקורת על הושע, שאתה מוריד את ההשפעה שלך כשאתה ככה מדבר. דבר יפה. אז אומר הושע, בתוך הנבואות שלו, גם הפסוק הזה הוא דבר ה', גם הוא בא לו בנבואה. הוא בא ואומר להם רבותי, התורה זה לא חוקי נימוס. זה לא עניין של נימוס, של נוי, ואסטטיקה. זה נחמד, ויוצר אווירה נחמדה, וביחד, משרת את החברתיות. התורה זה רפואה. זה להיות או לחדול. עוד מעט החורבן, יבוא מלך אשור, יבוא סנחריב, ולא יהיה כלום. לא יהיה קיום. כמה שכול, כמה אלמנות, כמה שפיכות דמים, כמה הרס וחורבן. התורה זה רפואה. אני רופא מטפל בכם, אני בא לרפא את תחלואות החברה הזאת. והחברה שהיא ככה מתנהגת היא הורגת את עצמה. היא פוגעת בעצמה. יורה לעצמה ברגליים. הורסת את התשתית. "כרופאי לישראל", לא נעים לדבר דברים שנעשים בחדר המיטות, שנעשים בסתר. לא נעים לדבר עליהם בגלוי. נכון. אך כשצריך אז צריך.

"כרופאי לישראל". עכשיו על תקן רופא. אני בא להציל חיים. להיות או לא להיות. אז "נגלה עוון אפרים". צריך לגלות אותו ולא להסתיר אותו. ולא לעטוף אותו בכל מיני דברים יפים, ולא לדבר על זה כי זה לא יפה. אדם דתי אינטליגנט לא מדבר כך. כן, כשזה לא נוגד את התורה זה כנון. אך כשזה נגד התורה, זה לא דברים של הנאה ויופי, אלא זה קיומי, להיות או לא להיות, אז נגלה. לחשוף את הפצע ולדבר עליו בגלוי, וזה צורב וזה גס, אך אם אין חים אין כלום. דברי תורה הם חוקי הקיום והם דוחים את חוקי היופי והנימוס. כשאני בא לרפא את החיים של ממלכת ישראל, של מלכות אפרים, אז ונגלה עוון אפרים, אני חייב לגלות את זה ולחשוף את כל הכיעור, את כל העוול, כל הטומאה, כל הסרחון והרקבון. לחשוף ולזעזע את כולם. ואין ברירה. לא שייך לנימוס, זה עצמו שאני מלמד אתכם שזה חיים ולא נימוס, זה עצמו הלימוד הכי גדול. תראו שאני הנביא, איש הרוח, מדבר על דברים כאלה, זה מראה שזה לא לוקסוס, זה לא ענפים, זה לא תרבות הפנאי, אלא זה להיות או לחדול. זה קיומי. זה עצמו הלימוד הכי גדול.

כשהנביא ככה נדרש בס"ד לדבר. לא קוראים את זה בהפטרה, מדלגים על זה. קוראים הפטרה אחרת. ככה זה ברוב המקומות. אע"פ שבמקורות הפרק הזה מופיע, בשלושת השבועות, מודפס בסידורים. "אודע את ירושלים על תאוותיה". להודיע את זה בשביל למנוע. הוא אמר את זה אז, ולקרוא את זה היום יכול למוטט ולהחליש. כשהדברים הם על הפרק, ורצים לשנות, והנושא הציבורי, והם רוצים לשנות, לגרום להרס וחורבן בחיים של ישראל, המעט אידישקייט שעוד יש לנו, הקצת קשר לתורה, אותות של עם ה' שמתגלים בצניעות, בטהרה, וכשהדברים האלה הולכים ונהרסים, מישהו מנסה להרוס אותם, אז ודאי שצריך לדבר גם על מה שלא רגילים לדבר בשעות רגילות. כי זה "כרפאי לישראל ונגלה עוון אפרים". עכשיו אני חייב לדבר על זה בגלוי. לכן כרפאי לישראל, אם אני נותן שיעור סתם שהוא לא הלכה למעשה, אז אני מדבר יפה. אבל כרפאי לישראל, אני רופא מטפל, ונגלה עוון אפרים, אני אגלה את העוון. ואחרי זה הוא מגלה את העוון ומדבר על דברים שלא מדברים עליהם. אין ראוי לגלות עוון, למה, מפני הנימוס והכבוד. לא יפה לדבר על זה, על דברים לא טהורים, ומכעורים, ומזוויעים, מאוסים, דברים שנעשים בהסתר וכדומה, כי זה נגד חוקי הכבוד. אבל הרופא? כל זה כשזה לא מגיע לרפואה, לחיים, אבל הרופא, כל הצריך לו לרפאותו, כל מה שדרוש לרפואה, לא יחוש לכבוד ונימוס. הוא נכנס לכל מקום, מגלה את הגוף, לכל מי שצריך לטפל, לא חס בכלל על זה. כל מה שקשור לרפואה, אין כבוד. שיהיו חיים. וכשיהיו חיים יש ערך לכבוד. אך כשאין חיים אין ערך לכבוד. על כן, כרפאי לישראל ונגלה עוון אפרים.

ולא אקפיד, ורק, ז"א ובלבד, שיבוא הישע לצריכים רפואה. להופיע, להציל חיים. להציל את הקיום. רק זה נגד עיני. וכל מה שנדרש לזה אני אדבר ואעשה כדי להציל את החיים. ולא יבואו לי בטענות שזה לא מנומס. כן לפעמים צריך לזעזע את הלבבות כשעוסקים בעוונות והרע משתרש, מי שמעוניין להשריש אותו ולהפוך אותו כנורמה, כתקן, בדפוסי החיים. ערכי צה"ל. שמעתם כבר את כל הנוסחאות האלה. כשרוצים להפוך את זה לנורמה, צריך לחשוף את המשמעות. לחשוף, לדבר, דברים כהווייתם. איזה אסון אנו מביאים על עצמינו, על עמנו, על ארצנו ועל מדינתו. ולא צריך להתנצל על זה. כשמישהו אמר דברים קשים, לא מנומסים, פוגעים בכבוד, פוגעים בנימוס, פוגעים בסגנון האדיב והנאה, והראוי לבוא בקהל אינטליגנטי. אבל זה חיים. זה צריך לזעזע ולחשוף את כיעור בכל השלכותיו ותוצאותיו, מה נגרם מזה, מה המשמעות של זה. מה הטומאה ומה ההרס, והחורבן שתלוי בזה. על זה לא צריך להתנצל ועל זה אסור להתנצל. כיון שזה הנושא הפך להיות בציבור, שזה דבר שאסור, כי יש מי שמעוניין שלא ידברו על זה ולא יפרסמו את זה ולא יגלו את זה. מאחורי הגב של העם להרגיל ולהשגיר, ולהפוך את זה לנורמה. ואח"כ כשמישהו מתחיל לצעוק יגידו מה עכשיו נזכרת, זה עכשיו מסורת. זה מנהג המקום. זה מסורת אבות. זה כבר מזמן מקובל. אתה משונה. תלך אולי לבדיקה מקצועית, אולי לאשפז אותך קצת להרגעה. ככה זה.

יש מי שבאמצעים של דמגוגיה, יש מי שבאמצעים של תקשורת. עכשיו מלמדים את זה באוניברסיטה איך להשתלט על דעת הקהל, איך לשלוט במחשבות, ברגשות, על ההסתכלות, ואיך להשחיל את זה דרך כל תכנית חדשות בלי שאתה מרגיש. בונים לך תודעה, בונים קונספציות ומנטליות וסדר עדיפויות, והרגשות על מה נאה ומה לא נאה. ובעצם הכול זה רק עניין של נוי, כי מה בעצם כל חוקי התורה האלה. בעולם חילוני ומנוכר, ומנותק מהנצח ומהר סיני אז הכול זה עניין של יופי. יהיה כך או יהיה כך מה זה משנה. כל זה לא שייך בכלל. אז יש מי שב"ה, לא כל מוחא יכול לסבול את העלמא דשקרא הזה, ואת השטיפת מוח הזאת. וב"ה יש עוד אנשים שהם יודעים למחות ולגלות את העוון בתור עוון ובתור עוול, ובתור רעל, ובתור חיידקים קטלניים לקיום, למרקם החברתי, ליחד ולכלל, לחיי שעה ולחיי עולם. ויש מי שיודע את האמת, והוא זועק והאמת זועקת מלבו. והוא לא צריך להתנצל. אנחנו לא נביאים, אנחנו לא במדרגה של הודע הנביא, אבל דור דור ודורשיו. והדברים נכתבו בנביאים ע"מ ללמוד מהם דרכי חיים. ויפתח בדורו כשמואל בדורו.

וצריך לדעת שיש שעות ויש מצבים, שעצם השימוש ונקיטת לשון לפעמים חדה וחריפה וגסה, זה מצריך להיות כי אין מנוס מזה, בשביל להבין שאתה לא עוסק בדברים שהם תחביבים, ולא עוסק בדברים של אסטטיקה, אלא אתה עוסק בחיים, לא שלך אלא חיים שלא אחרים, של אנשים תמימים, של דור נבוך, ומוליכים אותם שולל עם כל מיני משפטים כמו ערכי צה"ל, וכל מיני נורמות ופוסט מודרנה, זה ריצה אמוק שצריך לעצור אותה בכל דרך. וצריכים לקום, העם צריך לקום, החברה צריכה לקום, וזה צריך להיות מרד אזרחי של מי שיש לו עוד מוח ולב יהודי, ושכל ישר, ולא קונה את כל השטויות האלו וכל הלוקשים האלו. זאת הנקודה שרציתי להגיד ואידך זיל גמור.

יש גם בברכות פרק ט סעיף רלה. אותם הדברים בעוד הדגשים עם ניואנסים. זה בנוגע לסוגיא אחרת. אמר ר"ע פעם אחת נכנסתי אחר ר' יהושוע לבית הכסא ולמדתי ממנו ג דברים...א"ל בן עזאי בס"ד עד כאן העזת פנים ברבך, א"ל תורה היא וללמוד אני צריך. בחכמה ובאסתטיקה יש מה ללמוד, יש חוקים, יש סטנדרטים. יש חוקים לשירה גם כן. יש רמה של תוכן שעושה את זה לשיר ולא לפרוזה, אבל בזה שאתה לוקח פרוזה ועושה אותה שורות וכותב אחד מתחת לשני זה לא הופך את זה לשיר. יש הפרשים בין הלימודים והדרישות הבאים במקצועות החכמות שהם מכלל האסתטיקה, להרחיב דעתו של אדם לבד, זה להרחיב את הדעת, זה לא הקיום שלה. כלומר, מה זה להרחיב את הדעת, להנעים את חייו ולעדן רגשותיו. יש הפרש בין סוג זה של לימודים ודרישות, ובין החכמות הבאות מהמקצועות הדרושים לחייו של אדם וקיומו. כמו מה? רפואה למשל.

ומה עוד? ביטחון רבותי. ביטחון וצבא שייך כמו הרפואה. זה להיות או לחדול. החיים תלויים בזה. למשל הסוג הראשון שהוא מכלל האסטטיקה, הוא נועם הדיבור. לא לדבר גסויות וכדומה. והמליצה, נועם המליצה, דרך ארץ. חכמת הציור והפסילה שייכים לזה. ולשני, שזה דברים הדרושים לקיום, זה חכמת הרפואה, חכמת הכלכלה, זה לא תמיד רק להרווחה ועוד לוקסוס, זה לעמים גם כן להיות או לחדול, וכן עבודת האדמה וכיו"ב. אם אתה לא יודע לעבד את האדמה אח"כ לא יהיה מה לאכול. איך נחיה? החלק הראשון המיוסד על הפינוק, חכמת הפינוק גם בזה יש חוקים ודרישות.

ואתם יודעים, יותר ויותר בארץ נכנס תרבות אמריקה, יש בסופר שורות, הרים ומסילות שלמות של ג'אנק פוד והבלים ודברים שהם בכלל לא בריאים ובגובה כזה שהילדים הקטנים יראו את זה. עד שהאמא מגיעה לחלב וללחם שהיא באמת צריכה, עם כל מה שהיא לא יכולה לעמוד בהפצרות של הילד והיא בסוף תשכח למה בכלל היא באה לפה. זה הכול מתוכנן, לומדים את זה איך לסדר, והאריכות הדרך, ואתה חייב עגלה, ולא שמים שם קמח או שמן, שמים כל מיני דברים שיש אטרקציות ליצר של הילד. ועד שאתה מגיע לעיקר אם לא שכחת אותו, אז אתה כבר ממלא את הכול. לומדים את זה, מדעי מסודר, פסיכולוגיה של הילד.

צריכים שיבואו גם כן דרכי לימודיו, אם הכול מיוסד על הפינוק והעידון, רק בשביל לגרום עונג והנאה, אז גם דרך הלימוד איך ללמוד את זה, ואיך לבצע את זה ולהנעים את זה, זה גם כן צריך להיות בנעימות, בנגון נעים ואסתטי. גם כן דרכי לימודיו בסגנון נעים ומפנק. וכל דרך ואופן הזר לפי הרגש של האדם מצד רגש פינוקו ראוי להשמט ולדבר בו ולפנות אליו, כשעוסקים ללמוד את הדברים האלו, מוזיקה וציור וכו'.

לא כן בחכמה הבאה לסדר דרכי החיים של האדם בנוגע לחייו וקיומו שם הדברים נעלים מרגש הטעם של הפינוק והאיסטניסטיות, שזה אנינות הדעת, סלידה מכיעור. אז שם כשזה נוגע לחיים ולקיום, לא תקפיד חכמת הרפואה שעוסקת בחיי דברייתא לא על לשון נקייה ולא על עניינים נקיים, היא תקרא לכל דבר בלשון המדויקת גם אם זה לא הכי נקי. גם בהלכה, שהגמ' אומרת בתחילת פסחים לא אומרים לא "לא טהור", אלא אומרים טמא. כי זה יכול לבלבל את ההבנה. בפרשת נוח זה סיפור דברים ולא נוגע להלכה אז "הבהמה הלא טהורה", אך כשעוסקים במה אסור אז אומרים טמא. לא מקפידים על הלשון, תהיה נאה או תהיה מכוערת. וכן צריך האיש ההוגה דעות. הודה דעות הכוונה מעמיק לחשוב, הוא לא נסחף עם הזרם, עם המודה.

מי שהכל אצלו זה מודה אז גם הדעת אצלו מודה וגם הדת אצלו מודה, וזה הכול רק להנעים ולעשות את החיים נחמדים, וזה לא חיים. זה לא חוקי קיום. זה לא רפואה. כך צריך האיש ההוגה דעות להכיר את ידיעת התורה, המסדרת את חיי האדם היותר חיצוניים עד פרטי פרטים של חייו החיצוניים, וגם הכוונה עם היותר פנימיים, ע"מ שילכו בדרכי יושר. כדי שיפעלו עליו המעשים על תכונותיו, ומידותיו, להשכיל ולהיטיב. ז"א, להכיר את האמת ולהכיר מה טוב ומה רע. מה טמא ומה טהור, מה קיום ומה כיעור, מה דרכי חיים ומה דרכי מוות. מידת הצניעות בפרטים אחדים תפלס נתיב ליתר הפרטים המלאים עניין, עניין ז"א משמעות, עניין רב בחיי האדם המוסריים.

ז"א, משמעות וערך וחשיבות גדולה בחיי האדם המוסריים, בחיי החברה ובחיי המשפחה. ומי שרמה דעתו כ"כ, להכיר את הלימוד התורי, לימוד תורה ודרכי שימוש ת"ח, ששייך ללימוד התורהי כערך החכמות המחיות, אצלו זה חכמות של חיים ולא חכמות של כיף, שעות הפנאי, ופינוק ועידון, כמו רפואה שהיא דרישה וחכמה וחוקים שהחיים תלויים בהם, כאמרו "רפאות תהי לשרך", התורה, חוקי התורה, הנהגות התורה, הם רפואה לחיים, לשריך הכוונה לקרביים שלך, "כי אני ה' רופאך", הוא, איש כזה, לא יחוש כלל על שום אמצעי איך לבוא ע"י לידיעה תורית, יהיו מכוונים להפינוק, כלומר יהיו מתאימים עם הפינוק, הפינוק האיסטניסטי או לא. זה לא משנה. אצלו זה לא תלוי בזה, כי הוא עוסק בתורה. כי אור התורה וצורכה, החיוניות של התורה, הנחיצות של התורה, הוא עומד למעלה מכל זה. יש המשך לכך גם בפסקאות אחרי זה.

אנחנו נקפוץ לעוד מקום בעין איה, גם בברכות ב פרק שביעי סעיף כט. אחרי שינאי, שהיה ממלכי בית חשמונאי שהרג את חכמי ישראל שרצו לפסלו מהכהונה. הוא היה עם הארץ ולא היה לו עכשיו מי שיוציא אותו בס"ד בברכהמ"ז. שאל את אשתו מי יברך עכשיו כי לא נעים זה מנהג ישראל, בשבילו זה היה כמין הוואי דתי. היא הייתה אותו של ר' שמעון בן שטח, אולי היא הייתה כשרה. הביאה את אחיה ואמרה לו לינאי שזה בתנאי שלא יהרוג אותו ונשבע לה. הביאה את ר' שמעון בן שטח והושיבה אותו בינה לבין ינאי. אמר לו ינאי ראה כמה כבוד אני עושה לך, יושב בין המלך והמלכה. אמר לו זה לא אתה שמכבד אותי והתורה שבי ובליבי היא שמכבדת אותי. אם אתה עמל על החכמה והתורה אז היא בסוף תגרום שתהיה מכובד. אמר לאשת, תראי שהם לא מקבלים את מרות המדינה.

כתוב בעין איה בשבועות שהגאולה פוגשת אותנו כשסיבות גורמי הגלות עוד לא נתרפאו אצלנו, והגלות כיפרה אך לא את הכול, לא עד הסוף הגמר מלאכה מהעוונות שגרמו לגלות צריכות להיגמר על ידינו. לא שהגלות תגמור את הכול, ולכן התהליך של הקץ המגולה פוגש אותנו ומחזיר אותנו לחיים לאומיים, וביחד עם התעוררות לחיים הלאומיים החיוביים, מתרדמת המוות של קרוב לאלפיים שנה, מתעוררים גם הפגמים והתחלואים שאמנם לא באותה מידה כמו שהיו, אלא בתורה יותר שטחית כי הגלות בכל זאת פעלה משהו, וגם הכוחות שלה והחישול שהתחשלנו במשך הגלות יש לנו כוחות במו ידינו לטהר את חיינו מאותם הפגמים והמחלות שהם גורמי הגלות.

לכן רואים שכל מה שהחיים המדיניים שהלאומיים מתקדמים, יותר ויותר אנו מוצאים את הסימנים של הפגמים, של התחלואים, של גורמי הגלות חוזרים בדיוק כמו שהיו בסוף בית שני. ומי שקורא את המקורות, ובפלביוס, רואה הקבלה מדהימה, אבל זה לא מקרי ככה, והרב כתב את זה עוד לפני שהיו לנו חיים מדיניים שזה מה שיהיה, ואנו צריכים במו ידינו, ויש בידינו, ואין הקב"ה בא בטרוניא על בריותיו והגאולה תבוא. כי זה תהליך היסטורי הכרחי שחייב להתממש, אבל הוא צרך להיעשות ע"י מעשים שלנו. כמו שכתוב בספרי על הפסוק "וברכתיך בכל אשר תעשה", יכול יישב בטל? ת"ל "בכל אשר תעשה". הברכה ישנה, הארת הגאולה ישנה, אך האדם צריך לעשות.

בני הדור והעוסקים בחינוכו, הם צריכים לפעול ולעשות ע"מ להביא את המצב, את העם, את השלטון, כי החיידקים והתחלואים נמצאים. נכון לא באותה עוצמה, ונכון שהם עומדים להסתלק, אך צריך לעשות. וכשעומדים במצב של שיתוק, מצב של כלבים אילמים. כלבים שהנביא מזכיר אלו כלבי שמירה, וכשהוא עומד ושותק הוא מעול בתפקידו. זה הזנחה פושעת, אין מי שיעשה את זה.

הוא שומע את האויב אז הצבא חייב להתריע. וכשרבנים ואנשים מנהיגים וכל מיני עסקנים הם שמים יד לפה ולא עושים, אז הקלוקלים מצמיחים פירות ומתגברים. צריכה להיות מחאה. לא לחוש. כרפאי לישראל ונגלה עוון אפרים. שמעון בן שטח היה ללא חת לפני המלך. אמר לה את רואה שהם לא מקבלים מרות. הם לא ממלכתיים. אין תשובה על זה. זה כך. הביאו לפניו כוס, אמר איך אני יכול לברך, הרי אני לא סעדתי איתכם. האוכל לא היה לפי מידת הכשרות שלו. שתה את הכוס הזאת והביאו לפניו כוס אחרת ובירך. הוא עשה לעצמו הוראת שעה, לא לומדים מזה וזו לא דוגמה. זה לגרמיה. הוא ידע שבאותה שעה היה צריך לעשות כך ולא אחרת. חסרון הידיעה, ז"א הבערות, כמה הכרחי לעשות הכול כדת וכדין, אם אתה חותך קצת ליד המקום אז הרגת את הבן אדם. ככה זה התורה. אז מאיפה זה צומחת בערות כזאת? איך יש דעות כאלו וקלות ראש כזאת?

זה בא לרגלי חסרון ההכרה של ערך התורה בחיים. כי הדעה ההמונית, השטחית, תוכל לטעות שיסוד החיים הוא החיים של אכילה ושתיה ותענוגות בני אדם, זה הממש של החיים, ואח"כ יש דברים של נימוס ואווירה ואסטטיקה, והדעת והחוקים של הורה שייכים לזה. אמנם כסעיף אחד מוכרח הוא החלק של עבודת השי"ת. מוכרח, א"א ככה בלי, צריך שתהיה איזה מוסיקת רקע, אז צריך שיהיה מישהו שיברך. ע"כ לא יכירו בהכרח לבאר כל דבר בפרטיות ודיוק נכון, ומזה בא ג"כ חסרון ההכרה בערך כבוד התורה כי התורה מיוחסת לאותם סוג דברים של עידון ופינוק.

באמת הלא רק עם התורה נמצא את החיים האמיתיים ובלי זה החיים הם חיי אשליה, וחיי דמיון ולא חיים אמיתיים וממשיים, והתורה רואיה להיות מלאה בכל החיים כולם, שלא תשאר פינה אחת שלא מוארת באורה של תורה, של חוקי הנצח, שחוקי תורת ה' התמימה הם חוקי החיים "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", ואם בלי זה הוא מת. יכול להיות הוא מת שעה, ויכול להיות שהוא חי בחיי שעה ומת בחיי עולם. ומימלא אין ערוך להכרח הכבוד הראוי לתורה. כמה ראוי לכבד את התורה, משום שחיינו תלויים בזה. שכל כבדו החיים, רק ממנה נמצא, כל ערך החיים רק מזה נמצא, ומבלעדה אין לנו חיים באמת. ע"כ ינאי, בחושבו את עבודת ה' וערך התורה בחיים כערך איזה ענף פרטי, זה בשבילו כמו איזה פרטי של האסטטיקה, כענף של העיקר, שהעיקר זה האוכל, ועוד דברים של קישוט. שיש בו עכ"פ צורך, צריך שיהיה מישהו שיברך, זה לא יכול להיות ככה בלי, כמו ששכחו להזמין את התזמורת. שיש בו עכ"פ צורך, אבל הלא לפי זה אין לדמותו כלל לכבוד המלכות הכולל מוסד חיי בס"ד הלאום כולו.

זה הנהגת המדינה, הנהגת הצבא, זה חיי הלאום כולו, זה משהו אחר. זה כבוד נראה, בשבילו הוא יותר חשוב. ע"כ בא שמעון בן שטח, ללמדו שאין הדבר כן. הוא בא ללמדו לימוד גדול, שאין הדבר כן, שיסוד החיים הוא התורה, ואין דרכנו להפריד התורה מהחיים. כי הוא רוצה שיברך בלי לאכול, ז"א זה מנותק מהחיים. לאכול זה הכי חשוב, להיות או לחדול, והאו מביא אותו כדי שיברך בלי לאכול, כי מה זה קשור לחיים? אין לזה קשר למה שמעמיד את החיים, לעצם הקיום. אז הוא בא ומלמד אותו, כי בהתחלה הוא לא רוצה לברך, כי הוא לא אכל.

אמר מה אברך, ברוך שאכל ינאי וחבריו משלו. הוא בא ללמד אותו, שאין הדבר כן שיסוד החיים הוא התורה ואין דרכנו להפריד התורה מהחיים. שאם היה מברך ברוך שאכל ינאי וחבריו משלו זה כאילו המברך אומר שזה לא קשור לעצם החיים אלא קשור לקישוט החיים, לנימוס. ע"כ ראוי להחזיק טובה למכבדו כאילו שעושה דבר שאיפשר לאומה לעמוד מבלעדיו. הוא אומר אני מכבד אותך, אך מכבד אותך בדברים שהם לא בעצם החיים והקיום, ואני שמחזיק בעצם החיים ובעצם הקיום אומר לך תברך, ואתה לא מקבל את זה ומזלזל בי. זה מה שאומר לו ינאי. זה סוג הכבוד שהוא מעניק לשמעון בן שטח שמי שעושה דבר של קישוט ונימוס שאין צורך לאומה מצד האמת בזה ואין הכרח בזה, אני עוסק במלכות, בדברים החיוניים. ע"כ ביאר לו שהכבוד הוא מחובר עם התורה והגיון התורה מרומם את האדם בכללו מצד שהיא מסדרת את כל אורח החיים, ע"פ התורה ורק על פיה נמצא את הצד המוכבד של החיים. וממילא צריכה להיות עבודת ה' נמזגת עם החיים, כי זה הקיום לעצם החיים, לא עומדת בפני עצמה כדבר של קישוט ועידון, דבר שאפשר בלעדיו, רק בשביל חכמות הנימוס. לכן לא יברך כעמוד מן החוץ, ובא רק למלא את הסעיף החסר, בציורים הרבים של החיים, כ"א כערך החיים בכליים שכולם צריכים להיות מונהגים רק ע"פ דרכה של תורה, נהנה גם הוא מאותה סעודה, במאי דשתיה לההוא כסיא, הוא בירך, הוא ראה צורך לברך ולהראות שעמ"י צריך לברך על מה שהוא אוכל. אבל על דבר שעליו א"א לקבוע ברכה אחרונה ולהוציא בברכהמ"ז, אבל הוא שתה כוס. להראות הכרח ההתעברות. רק עם זה הוא היה מוכן לברך. כי הוא שתה כוס. להראות הכרח התעברות התורה עם החיים, כדי ליישרם כולם ע"פ דרך החיים האמיתיים.

הכי נצפות

אין תוצאה