פרשת פנחס : "בריתי הייתה איתו החיים והשלום"

הקנאות לא ניתנה אלא ליחידים מיוחדים במדרגתם של פנחס ואליהו. הרב יאיר בן מנחם על השיעור שלמד פנחס ממשה רבנו, ועל קנאות של רחמים ושלום.

פרשת פנחס :

הלכה מיוחדת עד מאוד נלמדת מפרשת השבוע שלנו. הגמרא (סנהדרין פב ,א) פותחת לנו צוהר אל מה שהתחולל עם אבותינו כאשר הם חטאו עם בנות מואב בשיטים. העם נצמד לבעל פעור, ומשה מצווה את שופטי ישראל "הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור". באותה שעה "הלך שבטו של שמעון אצל זמרי בן סלוא אמרו לו : הן דנין דיני נפשות ואתה יושב ושותק ?!"
זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון לא התעורר אל החטא מעצמו, וייתכן שלולא שבני שבטו היו מאיצים בו לקום ולהתנגד למעשיו של משה אשר דן למיתה את הנצמדים לבעל פעור הוא כלל לא היה ניגש אל כזבי, לא היה חוטא בה ואף לא היה נהרג.
אך זמרי הנשיא לא יכול היה להמשיך ולשתוק כאשר משה ושופטי ישראל עושים דין בעובדי עבודה זרה, והוא בחר בדרך מיוחדת מאוד כדי להתקומם נגד מעשיו של משה :
"מה עשה עמד וקיבץ כ"ד אלף מישראל והלך אצל כזבי. אמר לה : השמיעי לי. אמרה לו : בת מלך אני, וכן צוה לי אבי לא תשמעי אלא לגדול שבהם. אמר לה : אף הוא נשיא שבט הוא, ולא עוד אלא שהוא גדול ממנו, שהוא שני לבטן והוא שלישי לבטן. תפשה בבלוריתה והביאה אצל משה, אמר לו : בן עמרם זו אסורה או מותרת, ואם תאמר אסורה בת יתרו מי התירה לך ? נתעלמה ממנו הלכה געו כולם בבכיה, והיינו דכתיב (במדבר כה, ו) והמה בוכים פתח אהל מועד".
הוויכוח בין זמרי לבין משה כלל לא התחיל בשאלת היתרן או איסורן של בנות מואב. ראשיתו של הדיון נוגע לכך שמשה רבנו עמד לפגוע ולהרוג את עובדי הע"ז. הגמרא (סנהדרין קו, א) מסבירה לנו שעם ישראל כלל לא רצה לעבוד עבודה זרה, והוא נמשך לכן רק כדי לשכנע את בנות מואב להישמע לו. ייתכן ומשום כך סבר זמרי בן סלוא שאין כל הצדקה להרוג את החוטאים ויצא להגנתם. משום כך הוא ניגש למשה ומסביר לו את שורשי החטא, טוען בפניו שאין כל הצדקה להרוג את החוטאים שכן אין להחשיבם כחוטאים במזיד וככאלה שבאמת עובדים לע"ז, ואין כל סיבה להורגם.
ואכן הגמרא מלמדת אותנו ש"נתעלמה" ממשה הלכה, ולמרות שהתשובה לשאלתו של זמרי הינה פשוטה, שכן משה לקח את ציפורה לאשה לפני מתן תורה ולאחר מכן היא גם התגיירה, בכל זאת משה לא מוצא תשובה להתרסתו של זמרי, שכן היא נגעה למעשה לשאלה אחרת, לשאלת הסיבה להריגתם של הנצמדים לבעל פעור.
או אז נחלץ פנחס לעזרתו של משה :
"וכתיב (במדבר כה, ז) וירא פנחס בן אלעזר, מה ראה ? אמר רב ראה מעשה ונזכר הלכה. אמר לו : אחי אבי אבא לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני, הבועל את כותית קנאין פוגעין בו אמר לו קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא".
זמרי ביקש לטעון שמי שעובדים ע"ז ונצמדים לבעל פעור רק כדי לגרום לבנות מואב להישמע לו אינו חייב מיתה, ועל כך ענה לו פנחס שהנחתו אינה נכונה, שכן "הבועל את כותית קנאין פוגעין בו".
פנחס מסכים שאכן על חטא שכזה אין חיוב מיתה בביה"ד, והגמרא (שם) אף מלמדת אותנו ש"הבא לימלך, אין מורין לו, ולכן אם פנחס היה הורג את זמרי לאחר שזמרי סיים את מעשיו היה פנחס עצמו נהרג עליו, ובדיוק מאותה סיבה גם אם היה זמרי הורג את פנחס שקם להורגו לא היה זמרי נענש על כך. אך פנחס מסביר שבכל זאת יש להרוג את זמרי רק כדי לחנך את העם ולשמור על קדושתו, כפי שמצאנו (סנהדרין מו, א) שלעיתים גם ביה"ד דן את האדם החומרה רק כדי לחנך את העם ולמנוע ממנו להיות פרוץ בעבירות.
פנחס שרואה את העם גועה בבכייה, ואת המכשול הגדול שיכול לצאת ממעשיו של זמרי, ומזכיר למשה רבנו שכאשר הוא ירד מהר סיני הוא לימד את העם שלעיתים קמים מתוכו יחידים מיוחדים שרשאים לעשות מעשים שבכל מקרה אחר הם אסורים אך כדי לחנך את העם ניתן להתירם.
כך הרי עשה משה רבנו כאשר הוא עצמו ירד מההר ראה את עם ישראל חוטא בעגל, ושבר את הלוחות.
הקב"ה הרי לא ציווה את משה לשבור את הלוחות, והוא עשה זאת ללא כל ציווי או אפילו היתר מפורש רק כדי להגן על עם ישראל מעונש, ולהשיב את חמתו של ה' מעליהם :
"מה עשה משה? נטל את הלוחות מתוך ידו של הקב"ה כדי להשיב חמתו. למה הדבר דומה? לשר ששלח לקדש אשה עם הסרסור, הלך וקלקלה עם אחר. הסרסור, שהיה נקי, מה עשה? נטל את כתובתה, מה שנתן לו השר לקדשה, וקרעה. אמר: מוטב שתִדון כפנויה ולא כאשת איש. כך עשה משה. כיון שעשו ישראל אותו מעשה, נטל את הלוחות ושִברן, כלומר שאלו היו רואין עונשן לא חטאו. ועוד אמר משה: מוטב יהו נידונין כשוגגין ואל יהו מזידין. למה? שהיה כתוב בלוחות: "אנכי ה' אלהיך" (שמות כ, ב), ועונשו אצלו: "זבח לאלהים יחרם". לפיכך שִבר את הלוחות (שמות רבה מג, א)".
אך בכל זאת חובה עלינו לשים לב לכך שלמרות שההלכה הזו הייתה ברורה לפנחס הוא לא עשה מעשה עד שהוא קיבל על כך את אישורו של משה רבנו, שאמר לו שקורא האיגרת הוא זה שיכול להוציאה אל הפועל.
לכן אין בכל חמשת חומשי תורה דמות קנאית נוספת כדמותו של פנחס, ובנביאים לא מצאנו אלא את אליהו שזובח בהר הכרמל והורג את נביאי הבעל, שכן לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא וייטול, ורק צדיקים נעלים כדוגמת פנחס ואליהו הם הרשאים לעשות מעשים שכאלה.
משום כך כבר עתה שוזרת התורה את דמותם זו בזו, ואומרת :
"פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם".
וכפי שהסביר זאת ר' בחיי :
"וזה מחזק קבלת רבותינו ז"ל כי פינחס זה אליהו...ולכן כתוב : (מלאכי ב, ה) "בריתי היתה אתו החיים והשלום", כי החיים מכח הרחמים".
שכן קנאות לא ניתנה אלא ליחידים מיוחדים, אלו שהתעלו למדרגתם של פנחס ואליהו, אנשי השלום והרחמים.