פרשת פנחס: על הבחירה ועל גבולותיה

למה נתעלמה הלכה ממשה? ד"ר משה מאיר על פרשת פנחס

פרשת פנחס: על הבחירה ועל גבולותיה

על הבחירה ועל גבולותיה

משה מחלק את הארץ לשבטים, כל שבט מחלק את נחלתו למשפחותיו. הפרוצדורה הזאת מניעה את בנות צלפחד, מוציאה אותם לפעולה יוצאת מגדר הרגיל בעולם בו הן נתונות:


וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף, וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו: מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה.
וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:
אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח, כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ.
לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן, תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ.

נדרש מהן כח להתקרב, ולעמוד. הן עומדות לפני משה, ועומדות לפני אלעזר, ועומדות לפני הנשיאים, ועומדות לפני כל העדה. כל עמידה היא התמודדות כשלעצמה, דורשת עוד מאמץ וכוחות. הן מוגדרות בנות צלופחד, אך נמנות אחת לאחת - מחלה, נועה, חוגלה, מלכה ותרצה. כל אחת מתמודדת בדרכה, לפני כל אחת נערמים קשייה שלה. לבסוף הן פותחות את פיהן, פורשות את טענתן. הטענה פשוטה וצלולה - 'לָמָּה יִגָּרַע?!', והבקשה פשוטה - 'תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה.'
תגובתו של משה מפתיעה - 'וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה'.' למה הקריב? למה לא הורה בעצמו? רש"י מורה:

'ויקרב משה את משפטן' - נתעלמה הלכה ממנו, וכאן נפרע על שנטל עטרה לומר (דברים א, י"ז) 'והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי'.
דבר אחר: ראויה היתה פרשה זו להיכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן.

או שנתעלמה ההלכה כעונש, או באופן מלאכותי למען בנות צלפחד. לי נראה שנתעלמה ממשה ההלכה, מפני שיש כאן דיסוננס. מצד אחד - על פי מערכת הכללים הקיימת, אין מקום לירושת בת. כל מעשה הדיבור והתביעה על ידי הבנות הוא שבירת פרדיגמה. מצד שני - הטיעון שלהן הגיוני ונראה כנכון ואף הכרחי. הדיסוננס הזה מנטרל את יכולת הפסיקה והתגובה של משה, ועל כן הוא מעביר את השאלה אל ריבונו של עולם. תגובתו של ריבונו של עולם חדה כתער:

כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת.
נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם,
וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן.

יתרה מזו, המקרה שלהן הופך לחוק כללי:

וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר:
אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ, וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ.
וְאִם אֵין לוֹ בַּת, וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו.
וְאִם אֵין לוֹ אַחִים, וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו.
וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו, וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ, וְיָרַשׁ אֹתָהּ.
וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.

אילו היה הסיפור מסתיים כאן, זאת היתה החוקה המחייבת. אך בפרק האחרון של ספר במדבר, נפתח הסיפור מחדש:

וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי גִלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי הַנְּשִׂאִים רָאשֵׁי אָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
וַיֹּאמְרוּ: אֶת אֲדֹנִי צִוָּה ה' לָתֵת אֶת הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּגוֹרָל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאדֹנִי צֻוָּה בַה' לָתֵת אֶת נַחֲלַת צְלָפְחָד אָחִינוּ לִבְנֹתָיו.
וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים, וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ, וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם, וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ.
וְאִם יִהְיֶה הַיֹּבֵל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְנוֹסְפָה נַחֲלָתָן עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם, וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתֵינוּ יִגָּרַע נַחֲלָתָן.

ריבונו של עולם, בניגוד לדימוי הפילוסופי שלו כמי שאיננו משתנה, משנה את עמדתו לאור הטיעונים החדשים:

וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי ה' לֵאמֹר:
כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים.
זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר:
לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים,
אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים.
וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה,
כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה,
לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו.
וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר,
כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

האיזון בין המגמות, בא לידי ביטוי בכך שהנחלה עוברת לבנות, אך בתנאי שתינשאנה לאחד מבני השבט.
בואו ונתבונן בביטוי המופיע בחוק הסופי: 'לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים'. זאת פעם יחידה בתנ"ך, בה מופיעה האישה כבוחרת את האיש אשר לו תהיה לאישה. יש מקומות בהם היא מסובבת בתחבולה את אשר תרצה - כמו רבקה ביחס ליעקב, כמו רות ביחס לבועז, כמו אביגיל ביחס לדוד. אבל כאן ההוראה פשוטה וללא עקמימות: 'לטוב בעיניהם'.
עשיית ה'טוב בעיניך' בשפה התנ"כית, מורה על שמיטת השליטה על ידי בעל הכוח והעברתה לאחר:

וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי:
הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ
עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ.
וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ.


וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ:
עֲשִׂי הַטּוֹב בְּעֵינַיִךְ.
שְׁבִי עַד גָּמְלֵךְ אֹתוֹ,
אַךְ יָקֵם ה' אֶת דְּבָרוֹ.
וַתֵּשֶׁב הָאִשָּׁה וַתֵּינֶק אֶת בְּנָהּ עַד גָּמְלָהּ אֹתוֹ.
וַיִּשְׁלַח אֲשֶׁר עַל הַבַּיִת וַאֲשֶׁר עַל הָעִיר וְהַזְּקֵנִים וְהָאֹמְנִים אֶל יֵהוּא לֵאמֹר:
עֲבָדֶיךָ אֲנַחְנוּ
וְכֹל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֵינוּ נַעֲשֶׂה
לֹא נַמְלִיךְ אִישׁ
הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֶׂה.

נחזור לפרשת בנות צלפחד. אם אכן גם בה יש שמיטה של כוח על ידי ריבונו של עולם, מה פשרה ומה סיבתה?
בנות צלפחד קמו כנגד כל הכוחות הפועלים בעם, ודרשו דרישה. ריבונו של עולם נענה להן. לאחר מכן, באה תביעה נגדית, וריבונו של עולם הגביל את הזכות שנתן להן. הוא מודע לכך שיש כאן אי צדק - הבטחתי ולכן עלי לקיים, אלא שכך הוא הצדק במערכות מורכבות: הגבלת האחד למען מקסום זכויות האחר. הוא מרגיש שיש צורך לפצות אותן על אשר הוא מהן - מרחב נישואים חופשי, ולכן עושה זאת בעזרת ביטוי מכונן בעולם התנ"כי - העברת זכות הבחירה והרצון החופשי אליהן.
זה מזכיר לי את המחזה של שקספיר - 'כטוב בעיניכם'. שמו של המחזה - As you like it - יכול היה להיות מתורגם באופנים אחרים [כמו 'איך שאתם רוצים']. הבחירה של המתרגמת [נדמה לי שזאת לאה גולדברג] אולי יונקת מהביטוי התנ"כי ומפרשתנו. במחזה הזה קבוצה של גברים ונשים מחפשת את בני הזוג המתאימים להם, תוך חילופי זהויות והצטרפויות שונות. בתוך המחזה מופיע המונולוג - מן המפורסמים ביצירתו של שקספיר:


כולו במה הוא, והאנשים
והנשים אך שחקנים כולמו
איש איש וכניסותיו ויציאותיו.
וכל אדם בימי חלדו יופע
בתפקידים שונים,
עלילותיו -
שבעה גילים. תחילה: עולל פועה,
מקיא בזרוע אומנתו
אחרי זאת
הנער הבכיין, פניו פני שחר,
עם ילקוטו בלא חמדה יזחל
כצב לבית הספר. ואזי
העלם האוהב: כאותו כבשן
הוא נאנח ושר מזמור נוגה על עפעפיה של בחירת לבו.
ואז - חייל ופיו מלא קללות,
זקנו זקן ברדלס, רודף כבוד הוא,
ומבקש את הבועה 'תהילה'
אף בלועו של התותח. ואז
שופט הוא וכרסו עגלגלה,
מפוטמה בבשר תרנגול הודו,
עינו - חומרה, זקנו עשוי כחוק,
פוסק פסוקי שגרה מלומדה,
זה תפקידו בכאן. וגיל שישי
הוא פנטלון צנום עם דרדסים
ומשקפיים, וצרורו תלוי
ומכנסיו, אשר שמרם היטב
מימי חורפו, רחבו עד כי תאבדנה
בהם כליל שוקיו שנצטמקו.
קולו, זה קול הגבר העבה,
חוזר פועה שורק כקול עולל.
ומעמד אחרון, הוא המסיים
את זו העלילה המוזרה:
ילדות שניה, ושכחה גמורה -
בלא שן, בלא עין, בלא טעם, בלא כלום.

מבט נוקב זה, מטעים גם ל'טוב בעיניכם' שלנו. בנות צלפחד יצאו למסע בחדוות נעורים. הן הצליחו לשנות את אמות היסוד של החוקה התנ"כית [ראו נא אף היום כמה קשה לשנות מערכת חוקים - של התורה או של המדינה - הנוגעת במוסכמות על המעמד של הגברים והנשים]. אבל בסוף הסיפור, יש התבגרות, ויש שחיקה, ויש מגבלה המוציאה את הטעם הטוב מכל המהפכה. ה'כטוב בעיניהם' מנסה להמתיק את הגלולה, אני מסופק אם מצליח.
'כטוב בעיניכם' שקספיר, מסתיים ב'אפילוג' של רוזילנד, בת הקיסר הגולה:

השבעתיכן, הנשים, באהבה אשר אהבתן את הגברים: הטו אוזן לחיזיון הזה כטוב וכישר בעיניכן. ואתכם הגברים, השבעתי, באהבתכם את הנשים [ורואה אני, על פי הגיחוך על שפתותיכם, שאין איש מכם מתעבן], השבעתיכם, שאתם והנשים גם יחד, תטו חסד לחיזיון הזה.

הנה כי כן, אין זה - חיזיון התורה וחיזיון התיאטרון - רק מחזה על קבוצה אחת. זה סיפור האדם באשר הוא אדם. המלחמה על הצדק, ההכרה שצדק במערכות הוא דבר מסובך. ההבנה שאיזונים מחזיקים את המערכת והזזת רכיב אחת מוציאה אותה משיווי משקלה. ההבנה הבוגרת ששינויים יכולים להיות קטנים, מאוזנים עד כאב בשינויים אחרים. ובסופו של דבר, בתוך המערכת הסבוכה הזאת, גברים ונשים מחפשים אהבה, ומרחב של חירות לשאת את הטוב בעיניהם.