למה העם שמע לאהרון ולא שמע למשה?

כשמשה בעצמו דיבר עם ישראל, לא התקבלו הדברים מכיוון שמשה היה בעצמו קצר רוח.. למנהיג יש תפקיד להביא את הדברים כך שיתקבלו אצל העם. כשאהרון הביא זאת לעם ישראל הם שמעו לו

למה העם שמע לאהרון ולא שמע למשה?

לקריאה הראשונה של משה ואהרון אל העם: "וידבר אהרון את כל הדברים אשר דבר ה' אל משה ויעש האותות לעיני העם" התגובה היא: "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו.

"לאור דברים אלו מצווה ה' את משה לשוב לישראל ולדבר אליהם: "לכן אמֹר לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבדתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה אני ה'." היינו מצפים שמילים אלו ירוממו את רוחם של בני ישראל. אבל הם לא נמצאים שם:

"וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבדה קשה."

1.מה ההבדל בין שתי הפניות של משה לבני ישראל כשהתגובות הפוכות?

2. מה פירוש: "מקצר רוח ומעבודה קשה" ?

רש"י כתב: "ולא שמעו אל משה – לא קבלו תנחומין. מקצר רוח – כל מי שהוא מיצר, רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו".

האב"ע פירש: "וידבר-ולא שמעו ולא הטו אזן לדבריו, כי קצרה רוחם באורך הגלות, ובעבודה קשה שנתחדשה עליהם".

הרמב"ן כתב: "מקוצר רוח ומעבודה קשה – לא בעבור שלא יאמינו בה' ובנביאו, רק שלא הטו אוזן לדבריו מקוצר רוח, כאדם שתקצר נפשו בעמלו, ולא ירצה לחיות רגע בצערו, מדעתו שירווח לו אחרי כן. וקוצר הרוח הוא פחדם שלא יהרגם פרעה בחרב כאשר אמרו שוטריהם אל משה, ועבודה קשה, הוא הדוחק שהיו הנוגשים אצים בהם ולא יתנום לשמוע דבר ולחשוב בו." (הרמב"ן, סנגורם של ישראל, מדבר טוב על ישראל "לא בעבור שלא יאמינו בה'..")

הצד השווה שבכל הפירושים הוא שישראל לא שמעו אל משה בגלל קוצר רוחם, אם מחמת הצרה שהיו שרויים בה, אם בגלל אורך הגלות, או מפחד פרעה.

הרלב"ג מפרש אחרת. ביחס לביטוי "וידבר משה כן אל בני ישראל", הוא כותב: "וידבר משה כן אל בני ישראל – הנה לפי דעתי משה אמר זה לישראל בזולת אמצעות אהרן, כי כן צוהו ה' יתעלה במה שאמר לו 'לכן אמר לבני ישראל' (פסוק ו). בפעם הראשונה שבה דיבר משה לישראל היה זה באמצעות אהרון (ד, ל): ותגובת העם: "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו".

אולם כעת דיבר משה "בזולת אמצעות אהרן": "והנה דיבר משה אלו הדברים אל בני ישראל בזולת אמצעות אהרן, ולא האמינו ישראל לדברי משה, מפני קוצר רוח משה להתבונן בסידור דבריו כראוי כדי שיְיַפֶּה להם זה המאמר באופן שיכנסו דבריו באוזניהם – והיה זה כן מפני רוב התבודדות משה בהשגות האלהיות כמו שקדם.." שיעור גדול במנהיגות מלמד אותנו הרלב"ג.

בפעם הזאת, כשמשה בעצמו דיבר עם ישראל, לא התקבלו הדברים מכיוון שמשה היה בעצמו קצר רוח.. למנהיג יש תפקיד להביא את הדברים כך שיתקבלו אצל העם. כשאהרון הביא זאת לעם ישראל הם שמעו לו. הפעם משה לבדו- והתוצאה היא "ולא שמעו!..." משה ערל שפתים ותכונה זו נובעת ממעלתו הגבוהה בהשגות האלהיות! אבל התוצאה "ולא שמעו.." (בהמשך, הקב"ה מבטיח למשה, שמכאן ואילך, בכל השליחויות להוצאת ישראל ממצרים, ידבר אהרן לפרעה ולישראל. אולם כל זה יהיה רק "להוציא את בני ישראל מארץ מצרים"; אבל בעתיד, כשיאמינו ישראל במשה – אולי הכוונה לקריעת ים סוף – ידבר משה בעצמו אל ישראל.)

אור-החיים הקדוש, האיר בשורה אחת זווית נוספת, עמוקה מאד: "מקוצר רוח" – אולי כי לצד שלא היו בני תורה לא שמעו, ולזה יקרא קוצר רוח, כי התורה מרחבת לבו של אדם". ויקטור פרנקל בספרו "אדם מחפש משמעות" לימד אותנו שכשלאדם יש משמעות, הוא יכול לעמוד בכל מכשול וקושי. "סגולה מיוחדת היא באדם שאין הוא יכול להתקיים אלא אם כן הוא צופה אל העתיד. זה מקור ישעו ברגעים הקשים ביותר של קיומו, אם כי יש שהוא צריך לאלץ את רוחו שייטול עליו משימה זו."

מי שנשמתו רחבה, היא מסוגלת להכיל אידיאלים רבים וחזון גדול, הוא אף מוכן לסבול באופן אישי כדי שהחזון יתגשם. לעומת זאת, מי שנשמתו צרה, הוא לא מסוגל לשמוע חזון גדול וראייה עתידית. הוא חי חיי הישרדות.. וזו אולי, כוונתו של האור החיים- "כי התורה מרחבת ליבו של אדם" וכשהוא מחפש לחיות חיים אידיאליסטיים, והוא חי בתודעת שליחות עליונה, הוא יכול לעמוד בכל עבודה קשה.

הרב ליכטנשטיין למד מ"ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ועבודה קשה"- בעם ישראל פעמה רוח של גאולה. בני ישראל שמעו את המילים "פקוד יפקד" שהיו מסורת להם כסימן לגאולה, האמינו למשה וקיוו שהכול משתנה באחת... ולא היא.. גאולה קמעה קמעה.. המצב היה קשה יותר מאז שמשה מבטיח ומדבר "חזון"... הם לא היו מחונכים ולא שרו "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה..." וגם אם היה מי שחשב שהגאולה לא מגיעה ביום אחד, אבל שיפור מידי חייב להיות... (זה הלימוד הגדול מפרשתנו פרשת וארא.

פרשת וארא היא חלק מסדרה של חמש פרשות (שמות-יתרו) שמתארות את ראשית דרכו של עם ישראל, יציאת מצרים וקבלת התורה. מה שמייחד את פרשתנו מארבע הפרשות האחרות הוא דווקא מה שאין בה. בכל אחת מארבע הפרשות האחרות יש אירוע מרכזי בעל חשיבות היסטורית: בפרשת שמות – השיעבוד ופריצתו של משה אל במת ההיסטוריה, בפרשת בא – יציאת מצרים, בפרשת בשלח – קריעת ים סוף, ובפרשת יתרו – מתן תורה. רק בפרשת וארא אין מאורע בולט, יש בה רק רצף מאורעות שהובילו בהמשך ליציאת מצרים. חשיבותה של פרשת וארא מתבטאת, אם כן, בכך שהיא מהווה תשובה לבעיית קוצר הרוח. מי שקורא את כל הפרשה רואה איך התהליך מתבצע, איך הקב"ה חושב על הכל. ניתן לשאוב מפרשתנו מודעות היסטורית.

מהרב עמיטל שמענו לא פעם את דברי הרבי מקוצק. הדברים של משה היו מרוממים, אך עם ישראל לא היה מסוגל לשמוע בגלל סבלם.

הם שמעו! אבל לא הפנימו! הרבי מקוצק היה שואל על הפס' "ושמתם את דברי אלה על לבבכם" – מה הכוונה לשים על הלב? תשובתו הייתה שישנם מצבים בהם הלב סגור ולא יכול לקבל את הדברים ולכן יש לשים אותם רק על הלב ולא בתוכו. כאשר הלב ייפתח, הדברים שהאדם שם עליו יפלו פנימה, אל תוך הלב. ואמנם בעתיד: "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיהו ב,א). בסוף הדרך זה נקלט.

מיד אחרי תגובת העם "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" – מופיע פסוק שנראה כמינוי מחודש של משה: "וידבר ה' אל משה לאמר: בא דבר אל פרעה מלך מצרים וישלח את בני ישראל מארצו. וידבר משה לפני ה' לאמר: הן בני ישראל לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה, ואני ערל שפתים?", ובהמשך: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים" (ו,יג). רש"י מפרש : "ויצום אל בני ישראל – צוה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם".

המדרש (ז,ג) מנסח את הדברים באופן בוטה הרבה יותר: "אמר לו הקב"ה: בני סרבנים הם, רגזנין הן, טרחנין הן, על מנת כן תהיו מקבלין עליכם שיהיו מקללים אתכם, שיהיו מסקלין אתכם באבנים". מנהיג בעם ישראל לא בא ללקק דבש... וכך בהמשך המדרש : " 'מי הוא זה מלך הכבוד' – למה קרא להקב"ה 'מלך הכבוד'? שהוא חולק כבוד ליראיו. כיצד? מלך בשר ודם, אין רוכבים על סוסו ואין יושבין על כסאו, והקב"ה הושיב לשלמה על כסאו... והרכיב לאליהו על סוסו... מלך בשר ודם אין משתמשין בשרביטו, והקב"ה מסר שרביטו למשה... מלך בשר ודם אין לובשין עטרה שלו, והקב"ה עתיד להלביש עטרה שלו למלך המשיח..." הקב"ה נקרא מלך הכבוד לא מפני שחולקים לו כבוד אלא מפני שהוא חולק כבוד ליראיו. מנהיג צריך לדעת שתפקידו לתת לנתיניו ולא לקבל מהם... וכך משה בהמשך, מוכן למסור נפשו למען עם ישראל "ואם אין מחני נא מספרך..." (שמות לב, לב)