ראש השנה- יום הדין לבני האדם

כל ימי הדין המוזכרים במסכת ראש שנה הם בעלי הקבלה בין הדבר שמתחיל באותו מועד לבין הדבר הנידון בו. וכן נקבעו מצוות מיוחדות לכל חג המסנגרות במיוחד על הנושא הנידון בו

ראש השנה- יום הדין לבני האדם

המשנה במסכת ראש השנה (דף ט"ז ע"א) אומרת "בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר 'היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם' (תהילים, ל"ג, ט"ו), ובחג נידונין על המים".

אגב, פירוש המילה "עצרת" בלשון המשנה הוא חג השבועות, ופירוש המילה "חג" בלשון המשנה, כאשר לא מפורט שם החג, הוא חג הסוכות.

בהמשך שם מביאה הגמרא ברייתא: "דתנא דבי ר' ישמעאל בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים, ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכיפורים" ואומרת שהמשנה היא כמו הדעה הזו. כלומר- הדין שבראש השנה הוא דין לבני האדם.

באותו עמוד בהמשך מביאה הגמרא ברייתא המסבירה את הקשר בין המצוות המיוחדות לכל חג, לבין מה שנידון בו: "תניא אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא- מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח מפני שהפסח זמן תבואה הוא אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא אמר הקב"ה הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן. ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג אמר הקדוש ברוך הוא נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה. ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות: מלכיות- כדי שתמליכוני עליכם. זכרונות- כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה. ובמה? בשופר." ומסבירה הגמרא את סוף הברייתא "אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני ."

הברייתא מלמדת אותנו שני יסודות חשובים:
היסוד הראשון- שבכל מועד דנים על מה שמתחיל בו. "פסח זמן תבואה הוא", כלומר- מתחילים לקצור את התבואה החדשה בפסח, ולכן בפסח דנים על התבואה. "עצרת זמן פירות האילן הוא"- כלומר מתחילים לקטוף את פירות האילן, ולכן דנים בו על פירות האילן. הוא הדין לסוכות, שהרי מיד אחרי סוכות מתחילים ימי הגשמים (מתחילים לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם" בשמיני עצרת) ולכן בסוכות דנים על גשמי השנה. אולם- מה הקשר בין יום הדין לאדם לבין ראש השנה?

ראשית, במסכת ראש השנה דף י' עמוד ב' אומר רבי אליעזר שבתשרי נברא העולם, כלומר, בראש השנה נברא אדם הראשון והתחיל המין האנושי. אמנם בהמשך שם (דף י"א עמוד א') רבי יהושע חולק עליו וטוען שבניסן נברא העולם, ואכן הגמרא בסוף הדיון (דף י"ב עמוד א') מסכמת ש"תנו רבנן- חכמי ישראל מונין למבול כרבי אליעזר ולתקופה כר' יהושע" והכוונה שחכמי ישראל סוברים שאכן העולם נברא בניסן, ולפי זה מחשבים את כל החישובים של תקופות (אין במסגרת מאמר זה מקום להאריך כיצד מחשבים ואיך זה קשור לתאריך בריאת העולם), אבל הגמרא גם מציינת שאת השנים למבול מונים חכמי ישראל כמו רבי אליעזר, מתשרי. ומסביר שם רש"י: "מונין שנות נח ובריאת עולם ושנות הדורות כר' אליעזר, מונין מתשרי תחלת השנים. ולא משום דסבירא להו בתשרי נברא העולם אלא דתשרי ראש השנה לשנים", כלומר, אפילו שחכמי ישראל סוברים שבניסן נברא העולם, כל שנה בתשרי מתקדם מניין השנים באחד. כלומר- אדם נולד, למשל, באייר, אחרי תשרי הסמוך ייכתב בתנ"ך שזה בשנת שתיים לאותו אדם. המשמעות היא שתחילת השנה לאדם, לא משנה מתי הוא נולד, היא תמיד בתאריך קבוע, ראש השנה.

שנית, בפסיקתא דרב כהנא (פסקה כ"ג, אות א') נאמר "תני ר' אליעזר בעשרים וחמשה באלול נברא העולם ואתיא דרב כהדא דתני ר' אליע' דתניא בתקיעתא דרב זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון וגו' כי חק לישראל הוא משפט... נמצאת אומר בראש השנה נברא אדם הראשון". כלומר- בראש השנה נברא אדם הראשון ולכן אנו מזכירים בתפילת מוסף "זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון". אנו רואים אם כן, שהפסיקתא דרב כהנא סוברת שהאדם נברא ממש בראש השנה, ולא רק שמחשיבים את ראש השנה כשנה חדשה למניין שנות האדם והעולם.

היסוד השני- שבכל יום דין ישנן מצוות מיוחדות הנעשות באותו דבר שעליו דנין, ולמעשה מעלים על גבי המזבח חלק מאותו דבר שעליו דנים. כאילו אנו אומרים לקב"ה בפסח- שנה שעברה הבאת לנו תבואה, אנו מקיימים בה מצוות עומר ומעלים אותו על גבי המזבח. גם השנה תגזור עלינו תבואה טובה, שנוכל בשנה הבאה לקיים בה מצווה ולהעלות על גבי המזבח. הוא הדין לסוכות- דנים על המים ואנו מנסכים מים על גבי המזבח לומר- ה', נתת לנו מים בשנה שעברה, אנו מקיימים בהם מצוות ניסוך המים. אנא תן לנו מים גם השנה".

בחג השבועות דנים על פירות האילן ומביאים שתי הלחם. כאן, כמובן, נשאלת השאלה מה הקשר בין לחם לפירות האילן. רש"י במקום (ראש השנה ט"ז עמוד א') מביא שני תירוצים- "ירצו על פירות האילן שהן מתירין להביא בכורים שאין מביאין בכורים קודם לעצרת...ואני שמעתי דרבי יהודה לטעמיה דהא אזלא כמאן דאמר בסנהדרין (דף ע' ע"ב) עץ שאכל אדם הראשון חיטה היתה". התירוץ הראשון- שרק אחרי קרבן שתי הלחם מותר להביא ביכורים, כלומר, היום הראשון להבאת ביכורים מפירות האילן הוא חג השבועות. התירוץ השני- שגם חיטה נחשבת פורמלית כמין עץ, שהרי ה"עץ" שאכל ממנו אדם הראשון היה חיטה.

אולם- מה עושים בראש השנה? האדם עצמו נידון. איך מקיימים מצווה בגופו של האדם? איך מעלים את האדם עצמו למזבח? לכן אומרת הגמרא שמזכירים בתפילה מלכויות- האדם ממליך את ה', זכרונות- ועל ידי כך עולה זכרונו לטובה, שופרות- ובאמצעות מה ממליכים את ה'? באמצעות שופר. הקטע האחרון- שהאדם ממליך את ה' באמצעות שופר, אינו ברור מהברייתא, שהרי אם כל הכוונה היא רק לתרועה המבשרת על בוא המלך, מדוע שופר ולא חצוצרות, שהן מכבדות יותר את המלך? על כך הביאה הגמרא את דברי רבי אבהו- המלכת ה' היא בדווקא בשופר של איל, משום שזה זכר לעקידת יצחק, וזה נחשב לנו כאילו אנו עצמנו נעקדנו לפני ה'. ממילא- ביום הדין לבני האדם, אנו עושים מצווה המסמלת מטפורית כביכול את עקידת האדם עצמו על גבי המזבח.

למעשה, רעיון דומה אנו רואים כבר בירושלמי ראש השנה (פרק ד' הלכה ח, דף כ"א עמוד א'): "רבי לעזר בי רבי יוסה בשם ר' יוסי בר קצרתא בכל הקרבנות כתיב והקרבתם וכאן כתיב ועשיתם אמר להן הקב"ה מכיון שנכנסתם לדין לפני בראש השנה ויצאתם בשלום מעלה אני עליכם כאילו נבראתם בריה חדשה". בכל מוספי החגים כתוב "והקרבתם כך וכך" ואילו במוסף ראש השנה כתוב "ועשיתם", כלומר, כאילו האדם עצמו נעשה מחדש בראש השנה אחרי שיצא מהדין בשלום. והמשנה ברורה בסימן תקפ"א (סעיף קטן ו') הסביר את מנהג האשכנזים לומר סליחות לפחות ארבעה ימים לפני ראש השנה "ועוד טעם שקבעו ארבעה ימים, שכן מצינו בקרבנות שטעונים ביקור ממום ארבעה ימים קודם הקרבה. ובכל הקרבנות בפרשת פינחס כתיב: "והקרבתם עולה", ובראש השנה כתיב: "ועשיתם עולה", ללמד שבראש השנה יעשה אדם עצמו כאילו מקריב את עצמו. ולכן קבעו ארבעה ימים לבקר כל מומי חטאתו ולשוב עליהם". כלומר- בראש השנה על האדם להרגיש כאילו אינו מקריב קרבן, אלא מקריב את עצמו. וכמובן שאין הכוונה חס ושלום לקרבנות אדם, אלא שהאדם החוזר בתשובה מחטאיו ומשנה דרכיו לטובה, לחיים טובים וארוכים ולשלום, נחשב, מטפורית כמובן, כאילו הוקרב על המזבח, כלומר, הקריב את תאוותו ויצרו הרע בשביל עבודת ה'.

הכי נצפות

אין תוצאה