האיש שמכיר את עזה ככף ידו לא שופע אופטימיות:"אין סיכוי לשלום"

השייח' יאסין חיבב אותו, דחלאן ראה בו נציג “הכיבוש הציוני", ומייסד הג'יהאד האסלאמי פתח בפניו הכל. לקראת הוצאת ספרו “עזה בגובה העיניים", חוזר אל"מ במיל' דוד חכם לאינתיפאדה הראשונה

האיש שמכיר את עזה ככף ידו לא שופע אופטימיות:

אל"מ במיל' דוד חכם מרבה לחייך. שפתו עשירה, תיאוריו מפורטים. אפשר להאזין במשך שעות לסיפוריו המרתקים, רק שבסופם, כשמפזרים את העשן, אין אפילו בדל של אופטימיות. חכם מונה בסוף 1985 לתפקיד ראש המחלקה לעניינים ערביים בממשל הישראלי ברצועת עזה, מאוחר יותר לקח חלק פעיל במשא ומתן שהתקיים במסגרת הסכם אוסלו. עד היום הוא יועץ לענייני ערבים במשרד הביטחון.

הוא ראה את האינתיפאדה הראשונה פורצת מול עיניו, והיה עד להקמת חמאס. יש לאיש בן ה–65 עשרות שעות שיחה עם איסמעיל הנייה, השייח' אחמד יאסין, פתחי שקאקי ורבי מחבלים נוספים, ויש לו גם מסקנות ברורות: "אני רוצה לנפץ חשיבה שנראית לי כמוטעית", ביקש להסביר. "חשוב שאנשים יבינו שאין אפשרות לשנות אפילו פסיק במערך התפיסות והעמדות האידיאולוגיות של הגורמים האסלאמיים, הרדיקליים, בדגש על חמאס. אי אפשר להכניס סיכה. אין מקום לישראל במרחב. קח את האמנה האסלאמית, שאני הראשון שהיא הגיעה לידיו, במאי 1988. 36 סעיפים שכולם ארס נגד ישראל, היהודים והציונות. החדית' המרכזי, סדרת אמרות וסיפורים שמיוחסת במידה כזו או אחרת לנביא מוחמד, מספרת מה יהיה באחרית הימים, כשהמוסלמים יילחמו ביהודים ויישאר יהודי אחד עלי אדמות. אז ההשגחה העליונה תגרום לעץ או האבן, שמאחוריהם מסתתר היהודי, לפתוח את פיהם ולספר למוסלמי 'אוי מוסלמי, מאחורי מסתתר יהודי בוא והרוג אותו'".

אתה דיברת עם האנשים. אין שביב של תקווה?
"אתה זוכר את ועידת מדריד ב–91'. באופן מקרי היה אצלי במשרד באותו זמן מחמוד א–זהאר, היום מההנהגה המדינית של חמאס. ברחוב, למטה, אנשי פת"ח ערכו הפגנה עם ענפי זית לתמיכה בוועידה ובהסכם מול ישראל. אמרתי לו 'יא אבו חאלד, מה אתה אומר על החברים שלך?'. הוא אמר משפט שעוזר להבין את התפיסות והעמדות של הזרם האסלאמי, הקיצוני. אמר לי 'שיפגינו, שיעשו מה שהם רוצים, כי יעברו 10, 20, 50 שנה, אבל בסוף האסלאם ינצח'. זאת אומרת שאפילו אם יהיה תהליך, אין לו סיכוי".חכם הוציא עכשיו את ספרו "עזה בגובה העיניים - מבט לאינתיפאדה מבפנים", שמספר על תקופתו ברצועה. חומר ששלף לא רק מזיכרונו, אלא גם מ–40 מחברות שאותן מילא באותן שנים בכתב יד צפוף.

האיש שמכיר את עזה ככף ידו לא שופע אופטימיות:זהו ספר עמוס בפרטים על פגישות, אישים. מסמך מרתק שאולי יכול לשפוך אור על מה שמתרחש אי שם, כמה עשרות קילומטרים מכאן.

"קראתי לספר 'בגובה העיניים', כי לא באתי לעזה כקצין שבא להשליט את מרותו ולהעביר את הנחיותיו", הבהיר. "התפקיד שלי חייב מגע בלתי אמצעי עם האוכלוסייה. למעשה הייתי מעין סיסמוגרף רגיש של הצרכים שלה, השאיפות, היעדים. למה היא מצפה מהממשל הישראלי בשטח. מצד שני, התפקיד היה גם לאסוף אינפורמציה ולהציג לממונים. תמונת מצב של הלכי רוח, תחושות. בכל מהלך ישראלי היינו חייבים לתת מידע איך התושבים רואים אותו. ישבנו במתחם של המינהל האזרחי, בלב לבה של עזה, מקום שהיה באופן יחסי פתוח לקהל הפלסטיני, ומדי יום הגיעו עשרות. הנהגתי 'דלת פתוחה'. אמרתי לקצינים 'תשמעו מה יש להם לומר ותנסו לפתור בעיות'".
פרפר נחמד

ב–1985 עוד אפשר היה להתהלך חופשי בעזה על מדים. לאכול את החומוס המשובח של חוזינדר ברחוב עומאר אל־מוכתאר, או ללכת להתרשם מרצפת הפסיפס של בית הכנסת העתיק, לא רחוק מהנמל, מה שנשמע היום כמדע בדיוני.

"יש מקומות יפים כמו חוף הים ושכונת היוקרה רימאל", חכם מספר. "הייתי במקומות האלה, כל היתר מדברים על מה ששמעו. אחד הבתים היה של רשאד א–שאווה, ראש העיר המיתולוגי של עזה. מהאנשים שהיו עשויים מחומר של מנהיג, בקליבר הרבה יותר גדול מערפאת או אבו מאזן. אנגלית משובחת, נראה כמו פיאודל לבנוני. גבוה, מרשים. כשנפטר בספטמבר 1988 הגעתי עם יצחק רבין, שהיה שר הביטחון, לבית המשפחה בכדי לנחם. בראייה שלנו הוא היה רגיש, אינטליגנטי ושיקף את תמונת המצב".

חכם נזכר איך דווקא אחרי תחילת האינתיפאדה, כשבא לבקר את א–שאווה, ממש כמה חודשים לפני שנפטר, היה איזה רגע סמלי. "ישבנו במרפסת ארוכה, שהשקיפה על החצר", הוא מספר. "היה יום אביבי ופתאום הבחנו במראה בלתי רגיל. פרפר לבן, גדול, משייט לו בנחת. זה לא היה רגע דרמטי, אבל כזה שהפנה את תשומת לבנו, בטח כשברקע אתה שומע את המתקוממים ורואה את העשן השחור. רשאד אמר לי: 'זו הפעם הראשונה בחיי שאני רואה פרפר בעזה'. זה משפט שאומר שבמקום שבו פרפרים אינם עפים, אין חיים. זה נתקע לי חזק בזיכרון".

הוא הגיע לרצועה עם ידיעה מאוד מוגבלת של השפה הערבית. הוא אומנם בן להורים יוצאי עיראק, אבל אף פעם לא ניסה להתעמק בשפה, בילדות אפילו התרחק ממנה. רק במסגרת לימודיו באוניברסיטה, בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון, הוא החל להשתתף בשיעורי חובה, ובשירות ברצועה - זה כבר היה דיבור קולח.

האיש שמכיר את עזה ככף ידו לא שופע אופטימיות:

החטא הקדמון

חכם פגש בעזה את האזרחים, אבל במיוחד את ההנהגה, זו שדיברה איתו ואחר כך ניתקה קשר. "מתעסקים היום בשאלה מה היה חלקה של ישראל בהקמת חמאס", אמר. "אני יכול להגיד שמעולם לא קיבלתי הנחיה, לא מדרג מדיני ולא מצבאי, להעדיף את הגורמים האסלאמיים על פני הגורמים הלאומיים כמו אש"ף ובעיקר התנועה הדומיננטית, פת"ח. להפך, קיימנו מעקב שוטף אחרי כולם, אסלאמיסטים, אש"פיסטים. הוצאנו עליהם פרופילים, נפגשנו עם אנשים, אספנו מודיעין. ידענו מי הם ומה כוחם. פעם בחודש התכנסנו אצל ראש המינהל האזרחי, פורום הסלמה דתית. הייתי נותן שם תמונת מודיעין, כששמנו דגש מרכזי על הזרם של התנועה במכללה האסלאמית. לא הייתה מדיניות מכוונת, אבל היה חטא קדמון".

מהו החטא?
"האישור שניתן ב–1979 לפעילותו של המערך האסלאמי, או באמירה יותר מדויקת 'המרכז האסלאמי'. זהו ארגון שהוקם ב–1979 על ידי מיודענו השייח' אחמד יאסין. אתה מסתכל עליו ואומר 'הזב והמצורע הזה, איזו השפעה יש לו?', אבל ככל שאתה מתעמק אתה מבין שהייתה ליאסין השפעה קולוסאלית. הוא הילך קסם על קהל המאמינים שנהו אחריו והאמינו בו. ממזר, חכם, ערמומי ואיזה עיניים. לא אשכח את העיניים שלו. נפגשתי איתו עשרות רבות של פעמים".

באחת הפגישות חכם הביא איתו את המשורר חיים גורי, שהגיע לסיור ברצועה. גורי ויאסין שוחחו כשחכם שימש כמתורגמן, שיחה המתועדת בספר. יאסין אמר שם למשורר, "לאורך ההיסטוריה קמו אימפריות וממלכות והיכן הן היום? הייתה האימפריה הרומית, האימפריה הטורקית–עותמאנית, גרמניה של הרייך השלישי, האימפריה הבריטית, איפה הן היום? ככה גם יהיה גורלה של ישראל".

יאסין נידון באוקטובר 1991 למאסר עולם. כעבור כשנה נחטף שוטר משמר הגבול, ניסים טולדנו ז"ל, בידי אנשי הזרוע הצבאית של חמאס, שדרשו בתמורה את שחרורו של השייח'.

אנשי שירות הביטחון שלחו את חכם לתאו של יאסין כדי שינסה לחלץ ממנו מידע חיוני. "כשהוא היה רואה אותי, עיניו היו נדלקות, הוא שמח", חכם נזכר. "לפחות מישהו שהכיר ולמרות שהיה אויב, לא התייחסתי אליו בבוז, אלא בכבוד. רצינו לדעת אם הוא יודע משהו על החטיפות של טולדנו ויותר מאוחר של נחשון וקסמן. הגעתי אליו עם ז'קט של השב"כ, שהיו עליו מכשירי הקלטה. אנשים חיכו לי בחדר של מפקד הכלא. יאסין נשבע שלא הוא זה שנתן הנחיות והיה מאחורי החטיפה. לא יודע אם להאמין, אבל לפני שבאתי, התכוננתי. כל שיחה בתרבות הערבית לא מתחילה ישר בנושא. אתה קודם יוצר אווירה, שואל לשלומו ולשלום הילדים ולשלום אשתו. למדתי בעל פה את השמות של כולם, 11 ילדים".

האיש שמכיר את עזה ככף ידו לא שופע אופטימיות:

לדעתך יאסין חיבב אותך?
"אני חושב שמאוד. כל פעם כשבאתי, היה מחייך. הוא ראה מישהו מוכר ולא מאיים. אני לא חוקר שב"כ שנכנס עם מניפולציות ונבוט, אלא מדבר בגובה העיניים. כשאתה יוצר אווירה נעימה, אז גם היכולת לדובב ולקבל מידע, קלה יותר".
מה הרגשת כשחוסל?
"יש אנשים שהגיע להם ללכת. אני לא צוהל אחרי שמחסלים וברמה העקרונית אני מניח שהיו סיבות מספיק חזקות בשביל לשים קץ לחייו".

חצי שנאה

במשך אותן שנים חכם ניהל דיונים וויכוחים עם כל מי שמככב היום או כיכב עד מותו בהנהגת חמאס. "היו לי קשרים מצוינים עם כל הפעילים", הוא צוחק. "מחמוד א–זהאר היה בא אלי כל יומיים. איסמעיל הנייה, מהמנהיגות הבכירה, לא היה שמן כמו היום, אלא רזה. צעיר שעמד בראש אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה האסלאמית. לפני האינתיפאדה הגיע מדי פעם. ראית אצלו את האנטגוניזם, השנאה. הוא לא היה משתף פעולה כמו האחרים. היה לו תפקיד פורמלי כראש האגודה ולכן דיבר על המכללה.

"הם ראו בשיחות אפשרות לפרוק, לבקש בקשות, להגיד מה לא טוב. עבד אל–עזיז א–רנטיסי, לא אשכח את המפגשים איתו. הייתי מסתכל עליו ומרגיש שגופי נחרך רק מהמבטים. הוא כאילו שיגר חצי שנאה. לא היה צריך לדבר. הוא חוסל שלושה שבועות אחרי יאסין. ככה הכרתי את כל הגלריה".

חכם נזכר בפגישה שהייתה לו עם פתחי שקאקי, מייסד הג'יהאד האסלאמי ברצועה. פגישה שנערכה שבע שנים לפני חיסולו של המחבל, ממש טרם גירושו ללבנון.

"הוא היה רופא במקצועו", חכם נזכר. "למד בקהיר וכשחזר הקים את הג'יהאד האסלאמי בעזה. פגשתי אותו לכמעט שלוש שעות במתקן של השב"כ, בכלא אשקלון. זה היה בראשית האינתיפאדה. לפני כן הכרתי אותו באופן שטחי, כי חלק גדול מהזמן היה בכלא. נפגשנו בחדר שנותן תחושה קלסטרופובית קשה. קירות חשופים, בטון, שולחן, שני כיסאות. שום פרח, כמובן, או תמונה. בהתחלה היה מאוד עצור, אבל לאט־לאט, כשדיברתי איתו בסגנון אישי ושאלתי אם אפשר לעזור לו ולבני המשפחה, נשבר הקרח. אני לא חוקר שב"כ. באתי לשמוע איך הוא מרגיש.

"זה היה כמו סמינר שלם באוניברסיטה. סיפר מה היה הרקע להקמת הג'יהאד האסלאמי, הרקע שלו, איך התוודע לגורמים האסלאמיים כשלמד בקהיר, מתי חל מהפך בתפיסותיו, מי היו האנשים שסביבו ומה ההבדל בין הג'יהאד לחמאס. הג'יהאדיסט אומר 'מלחמה עכשיו, אין שלביות'. כשסיימנו, קצין שלי ליווה אותו למסוק ומשם נלקח ללבנון. הוצאתי אחר כך סיכום בכתב של תובנות ומשמעויות, אולי עשרה עמודים".

היו גם שיחות לבביות?
"זכיתי להכיר אנשים מדהימים בצד הפלסטיני, גם כאלה שהיו בעלי השפעה על ההנהגה. אחד האנשים הכי מרשימים היה ד"ר חיידר עבד א–שאפי. הרבה פעמים אומרים שמעבר ליריבות יש איזו מלחמה אינטלקטואלית. ככה הרגשתי בשיחות איתו. איש ברמה גבוהה, שביטא את העמדות בצורה אינטליגנטית. יומיים או שלושה אחרי שהאינתיפאדה החלה נפגשתי איתו במשרדי. הוא היה המנהיג הבלתי מוכתר של מחנה השמאל, יש כאלה שיגידו קומוניסט בהשקפותיו. פעם ראשונה בחיים בא עם כאפייה אדומה והכל בכדי להפגין פטריוטיות, גאווה ערבית. התנהלה שיחה קשה מבחינת התכנים. על ברכי האינתיפאדה הוא הרגיש אומץ להשמיע את העמדה ואמר 'אין מנוס, רק נסיגה ישראלית מהשטחים'. חזרתי על האמירות השחוקות והידועות שבאלימות הם לא ישיגו דבר ושאין מנוס ממשא ומתן ומתהליך מדיני".

היסטוריה של אלימות

האינתיפאדה פרצה ב–9 בדצמבר 1987. הניצוץ שהדליק את האש היה תאונת דרכים שבה משאית ישראלית פגעה ליד מחסום ארז בשתי מוניות וארבעה פועלים פלסטינים נהרגו.

"מודה ומתוודה, אף אחד לא אמר אז שהולכת להיות אינתיפאדה", חכם מחייך. "אף אחד לא ידע על המושג, אבל הייתה תחושה של תסיסה בשטח, אי נוחות מבחינת האוכלוסייה, תסכול בתחום המדיני. ב–87' היו סימנים כמו הבריחה של אנשי הג'יהאד האסלאמי מכלא עזה ובעקבותיה ההיתקלות שהייתה עם כוחות צה"ל, שבה נהרג איש השב"כ ויקטור ארזואן.

"הייתי בדיון אצל ראש המינהל האזרחי, שייקה ארז, ירדתי למטה במדרגות ופתאום ראיתי ליד השער את גופות המחבלים מכוסות בשמיכות צבאיות", חכם מספר. "זה לא היה מחזה רגיל. הוא עורר בי מחשבות שמשהו מתרחש. היה אז ביקור של מי שהיה פעם אלוף פיקוד מרכז, יונה אפרת, ונתתי סקירה. אחרי זה הוא אמר שחזיתי את מה שהולך להיות. כנראה שהצבעתי על האנרגיה העצורה מתחת לפני השטח".

הרגשת פעם פחד?
"היה איזה יום שהגעתי למחסום ארז ומשם המשכתי למרכז הרצועה. זה היה כמה חודשים לפני תחילת האינתיפאדה. נהגתי אז לנסוע לבד באוטו והייתי על מדים. למזלי הרע נתקעתי בפקק לאורך ציר הרוחב המרכזי. מודה, הרגשתי כמו ברווז במטווח. איך העיניים של העוברים ושבים נעוצות בי. לא עשו לי כלום, אבל זה היה מפחיד".

הוא זוכר באינתיפאדה את האבנים, בקבוקי התבערה. איך אחד הקצינים נפצע, מה שגרם להם לנסוע ברכבים ממוגנים. נזכר איך כל הקשר עם האוכלוסייה הלך ואבד.

"היינו יכולים לכוון את האש של האינתיפאדה", הוא אומר בדיעבד. "אני לא מדבר על ההיבט הצבאי, אלא בהיבט הממשלי. היינו צריכים להגביר את הפעילות מול הדור הצעיר, מפגשים איתם, לעשות יוזמות כאלה ואחרות, גם בתחום הכלכלי. אבל המטרה, בגדול, של הממשל הישראלי הייתה כמו מכסה על סיר מבעבע. לא צעקו ולא עשו עניין. הרצועה לא עניינה אף אחד, היא הייתה החצר האחורית. רק אחרי התפרצות המהומות הבינו שחייבים לפעול, אבל זה כבר היה אחרי שהשטח בער".

בספרו חכם מפרט את הכשלים הישראליים שגרמו להסלמת המצב באזור. הוא מתעכב לא מעט על גירושם של 415 פעילי חמאס וג'יהאד אסלאמי ללבנון בדצמבר 1992.

"לאן הם גורשו?", חכם שואל ומיד עונה, "למרג' א–זוהור בלבנון, עמק הפרחים, שם כל כך הזוי. הם מקובצים שם בתוך מתחם אוהלים, קרוב לגבול. תמיד היינו עושים הערכת סל האמצעים העומד בפני ישראל מול הפלסטינים, באינתיפאדה. יש הריסת בתים, מניעת איחוד משפחות וצעדים מינהליים כאלה ואחרים, אבל הצעד המשמעותי והאפקטיבי ביותר היה הגירוש, כי אין ממנו חזרה. באינתיפאדה היו עשרות רבות של גירושים כמו של פתחי שקאקי, עמאד אל–עלמי, כל הפעילים המרכזיים. הפעם מה נעשה? גירוש בע"מ. יצאו לשנה וחזרו. מה קרה? קיבלו רעיונות מחיזבאללה, מהאיראנים. התאמנו בנשק, ספגו רעיונות פוליטיים, אנטי־ישראליים. חזרו אחרי האוניברסיטה הזו לשטח ונתנו דחיפה עצומה למעמד חמאס. צעד בעל השפעה מכרעת על יחסי הכוחות. השמעתי את דעתי, הייתי כבר אלוף משנה. חשבתי שזה לא צעד טוב. בסופו של דבר זו הייתה החלטה מדינית של יצחק רבין. מהלך מאוד בעייתי, כי הם חזרו מתודלקים באידיאולוגיה והסתה דתית, לאומית".
תחושת אופוריה

ב-1993 חכם לקח חלק במשא ומתן על הסכם אוסלו. היה בצוות, ראה מקרוב את הדברים. גם כאן הוא הורס את האשליה. "הייתה תחושה שאם רבין לא היה נרצח, משהו היה מתקדם, אבל קשה לי להאמין. מה שקובע זה לא האישים וההיכרות, אלא העמדות. הייתה תחושה של אופוריה, אבל אל תשכח שמהר מאוד התהליך זוהם באמצעות פיגועי טרור קשים. היה בלם חזק להתקדמות בתהליך המדיני וזה חמאס. היום וגם אז".

בזמנו לא האמנת?
"בהתחלה הייתה אמונה גדולה שהתהליך יכול להביא לפריצת דרך, אבל התחושה התפוגגה, גם על בסיס ההיכרות האישית עם ערפאת. בסופו של דבר הוא לא חצה את הרוביקון של הכרה היסטורית בישראל ורצון להגיע להסדר. הוא נכנס למהלך אוסלו אחרי שאש"ף ירד מנכסיו בצורה דרמטית, לא הייתה לו ברירה אחרת. אבל העמדות הפלסטיניות הן מוחלטות. נסיגה לגבולות 67', ירושלים בירת המדינה הפלסטינית והחזרת כל הפליטים. לא ראיתי שום גמישות בתקופת ערפאת, וכברת הדרך שרבין עשה לא הגיעה לדרישות הפלסטיניות הכי מינימליות".

האיש שמכיר את עזה ככף ידו לא שופע אופטימיות:

חכם מספר בספר שדווקא אסעד ספתאווי, פעיל בכיר בפת"ח, שבנו הצעיר עמאד רצח באוגוסט 1987 את קצין המשטרה הצבאית, סרן רון טל ז"ל, הוא זה שניסה לעשות מהלך דרמטי להגעה להסדר.

"זה אחד האנשים הכי משמעותיים שהכרתי בעזה", חכם משוכנע. "בן למשפחת פליטים, חבר של ערפאת, שביוני 1989 הגיע אלי עם תוכנית שלום מפורטת בכתב יד. מיד תרגמתי אותה לעברית. תוכנית להסדר שמתמודדת עם העניין המרכזי, שהיה אבן נגף מבחינת ישראל, וזו המעורבות של אש"ף. ישראל רצתה לפתח הנהגה מתוך השטחים ולקיים משא ומתן כשאש"ף מחוץ לתמונה. ספתאווי, ברוב חוכמתו, הבין. הגענו לרבין וכשספתאווי יצא, ידענו שהוא ילך עם התוכנית לערפאת. נעשה ניסיון לבנות משהו, אבל העסק לא המריא. באותו הקשר, כשיצחק שמיר היה ראש ממשלה, הוא ורבין הוציאו תוכנית להסדר. הדפסנו אותה כמו הספר האדום של מאו וחילקנו בשטח. התגובה הייתה על הפנים".

אסעד ספתאווי, אגב, נרצח בסוף 1993. הוא נורה למוות על ידי אלמוני שבוע אחרי חיסולו של פעיל פת"ח אחר, מוחמד אבו–שעבאן.

חכם כבר לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שלו בתוך הרצועה. הוא זוכר איך ב–98', כששימש כיועצו של שר הביטחון איציק מרדכי, הוא נשלח לפגישה עם ראש הביטחון המסכל מוחמד דחלאן, ומשם המשיך לשכונת רימאל שם חיכה אבו מאזן, לפני שנכנס לנעליו הגדולות של יו"ר הרשות הפלסטינית.

"אני מגיע מלווה במרצדסים לתל אל–הווא, שם נמצאת המפקדה של הביטחון המסכל", חכם מספר. "נכנס ללשכה ורואה את דחלאן יושב בראש שולחן עץ מהגוני יוקרתי, ומסביבו 15 איש. הוא תמיד נראה כמו ראש המאפיה. דחלאן הציג אותי 'זה דוד חכם, נציג הכיבוש הציוני'".

המסקנה שאין עתיד.
"חמאס הוא מעין מורסה שמתנפחת כל הזמן ובסוף תתפוצץ לנו מול הפנים, אם באמצעות סבב נוסף של עימות, או בפתרון שאני שומע לפעמים במערכת הפוליטית - שיש להיכנס, לגמור עניין ולהחזיר את הממשל, כי אין דרך אחרת".

מה דעתך?
"חזרה לעזה תהיה מהלך בעייתי. המקום הזה הוא מנהרה תת־קרקעית אחת גדולה, שטח הריגה. המפתח לפתרון הוא לא באמצעות כיבוש. אין ברירה, צריך לנסות לשמר מצב ללא אלימות, כמו מכסה על סיר רותח".

חכם מחייך, צוחק הרבה, אבל אין במילותיו נחמה של ממש. הוא לא ישכח מילים שאמר לו ראש עיריית עזה המנוח, רשאד א–שאווה. "עזה היא הבעיה של ישראל. לעולם לא תצליחו להתחמק ממנה. נגזר עליכם לחיות עמה, לטוב ולרע. בטוב, תחיה איתכם בשכנות טובה. ברע, תהיה אבן רחיים על צווארכם".